ביקורת משחק: The Adventures of Elliot: The Millennium Tales

הרפתקאותיו של אליוט הוא IP חדש מהסטודיו שהביא לנו את Octopath Traveler והוא מנצל למקסימום אפקט את אסתטיקת ה-2D HD של המפיצה, סקיוור אניקס, עם סביבות ייחודיות, עיצוב דמויות בסגנון פיקסל ארט שלא פוסח על הייחודיות של כל דמות ומראה לנו שמשחק לא צריך להיות פוטו ריאליסטי ולפרוץ את טכנולוגיות ה-ray tracing בשביל שתהיה לו זהות ויזואלית יפיפייה וייחודית לו.

המוזיקה גם מצטיינת במשחק הזה והיא מחזקת כל אווירה ודרמה שקורית במשחק, בין אם בזמן שוטטות בעולם העשיר של המשחק, דיאלוגים אינפורמטיביים וסצינות שבהן המשחק מבהיר לך שהוא חסר רחמים וכמה התפקיד שלנו כאליוט חשוב לעולם.

הדבר הבולט ביותר במשחק הוא מערכת הקרב שהיא מגוונת ומייעלת שימוש במספר נשקים על מנת לייצר אסטרטגיה שאיתה אפשר להיכנס לקרב, האם אנחנו מעדיפים לשמור מרחק בעזרת חץ וקשת? האם אנחנו מול אויב שזז לאט יותר ואפשר לטמון לו מלכודת בעזרת אחד מהנשקים המשנים כמו הפצצות? או שאפשר לבחור בקרב קרוב יותר בעזרת חרב או חנית ולנצל את המומנטום שכל אחד מהם מספק ואת אינסוף השילובים שאפשר לבצע בעזרת נשקי המשנה וחיזוקים לנשק כחלק ממערכת ה-RPG של המשחק. וזה רק כשאנחנו מתייחסים רק לאליוט, בעזרת השותפים שלו למסע – הקרבות מציגים בכל פעם חוויה אחרת ואת החופש לבחור בכל פעם באסטרטגיה שונה.

אם בשותפים למסע עסקנן – הגיוון שהם מספקים מגיע גם עם חיסרון והוא פטפטת ללא הפסקה שמחמירה בזמן פאזלים פתרון של דאנג'נים כשבכל פעם השותף למסע יצעק את הפתרון עוד לפני שהייתה לנו הזדמנות בכלל לראות את כל הסצינה. התחושה נעה בין זה שהמשחק מסרב לסמוך על השחקנים שלו שהם בעלי חשיבה ביקורתית ושאולי המשחק מפחד שברגע שהשחקנים יתקעו גם לכמה רגעים – הם ינטשו את המשחק. בנוסף, זה פוגע בתחושה שאנחנו האנשים הראשונים שמגלים את הדאנג'ן כשתוך רגע הפתרון מוצג לנו כמו שחקן במושב האחורי שנע ללא סבלנות שכבר ראה את הכל ורק מחכה שנגיע לנקודה הבאה במשחק.

בזמן שהרבה סביבות חיצוניות הן מאוד מגוונות ולכל עידן וכל איזור יש את ההגדרה האסתטית שלו – לצערי הרב כן נתקלתי במספר חזרתיות בפאזלים ועיצוב של דאנג'נים שחוזרים על עצמם (וכן, זה כולל גם את חברתי למסע שצועקת לי את אותו הפתרון – אני מסתדרת, תודה) מפעם לפעם, לא באופן שגורם למשחק להרגיש רפטטיבי מדי, אבל החזרתיות קיימת.

העלילה עצמה היא גנרית: אליוט הוא הרפתקן שנקרא למלך כדי לעזור לו עם קללה שמפריעה לנסיכה לשמור על הממלכה, אבל בעזרת ארסנל דמויות עשיר ויחודי, שכל אחת מהן עשויה ממספר רבדים והן מושפעות ממערכות היחסים שלהן עם דמויות אחרות ואירועים שקורים בעולם ובכל עידן שביחד יוצרים סיפור קוהרנטי על עולם משתנה ואנשים שמתקשים להסתגל לשינויים שמגיעים.
עבודת הדיבוב כן יכולה להיות לא קונסיסטנטית עם מקרים שבהם הדיבוב מחזק את הרגש ומביע את הדמות במלואה וכן מקרים שבהם דמות מתקשה להביע את קיצון ברגשות כמו כעס, שמחה ועצב.

לסיכום: אליוט הוא משחק יפהפה שמלא בסביבות עשירות ודמויות מגוונות שמלווה במערכת קרב מסועפת שמצריכה מהשחקנים להשתמש בחשיבה אסטרגית, אבל המשחק לא נותן לשחקנים ללכת רגע לאיבוד בתוך הפאזלים והדאנג'נים.