אם יש סרט שהפתיע אותי מאוד לאחרונה כנראה שזה ׳הרוע שבפנים: מחוץ למעבר׳, וזה למרות שלא צפיתי בסרטים קודמים בזיכיון (חוב שאני כבר משלים כעת). היו בו שורשים שהזכירו לי את המשחק המוצלח Visage, וזה מטורף מבחינתי. אז קשה לומר שבאתי בציפיות, כי ראינו מה שווים סרטי אימה מודרניים, אבל שם אחד הוביל לכך שהרגשתי שאני שם את הנפש והתודעה שלי במקום מבטחים – ג'ייקוב צ'ייס הבימאי. האם מדובר בסרט ששובר את המוסכמות ונותן דוגמה לאיך עושים סרט אימה על טבעי טוב?
ההתפלגות בין סרטי אימה כיום נוטה בעיקר חזרה לכיוון הסלאשרים, כשסרטי אימה על טבעיים הם לרוב ניסיונות לא מוצלחים לשחזר את מה שאהבנו במאה הקודמת ובתחילת המאה הנוכחית. אם לא ראינו אדם או יצור מקיז דם ובכמויות, כנראה שלא ראינו סרטים מודרניים בז׳אנר. אבל ג'ייקוב צ'ייס, שמאחוריו ניסיון ארוך שנים בז׳אנר ובעיקר בדרכים יצירתיות להקיז דם, הוכיח שהוא מסוגל להביא יצירות שלמות ומושלמות. הרוע שבפנים: מחוץ למעבר, שמהווה סרט שישי בזיכיון, לא רחוק מכך ורק מוכיח כמה שילוב וחלוקה נכונה של קטעי אימה ביחד עם בימוי טוב, תסריט מבריק ועריכה מהודקת עושים את ההבדל.
הכניסה לעולמות העל טבעי לא חדשה הן לבימאי והן לחברת ההפקה, שבעוד שהיו לי אי אלו אכזבות מ-Blumhouse בעבר, נראה שהפעם הם בחרו טוב והלכו לפי הספר. אבל בדרך הם בחרו לשבור כמה מהחוקים (אולי קצת יותר מכמה) השחוקים והמבאסים של סרטי אימה הבינוניים של העשורים האחרונים. הרוע שבפנים 6 ממשיך להוביל בהצלחה ובגאון את סדרת הסרטים הזו, ומוכיח שסרטי המשך לא חייבים להיכשל או להיות פחות טובים מהמקור.
סיפור אפל שמרחיב את המיתולוגיה
נתחיל בסיפור שעוקב אחרי ג'מה, אימא צעירה שמגדלת את בתה בעצמה ולבדה, אחרי שעברה ילדות קשה בלשון המעטה, ומגלה שהיא מסוגלת לעבור אל ממד אפל ומפחיד שנקרא 'המעבר'. מדובר בממד שמכיל מעין כור היתוך של נשמות אבודות, תמה מרכזית בסדרת הסרטים הזו, שכעת כוח מרושע רודף אחריה, וג'מה מגלה שבידיה המפתח והיכולת לשנות הכול. היא לא רק מסוגלת להכנס לתוך 'המעבר', אלא למשוך איתה ולהחזיר חפצים ואנשים/נשמות למציאות. אבל כאן הבעיה מתחילה כי הכוח שלה מתגלה על ידי השדים שמתכננים עבורה תוכניות אחרות.
התסריט בהחלט מבריק וכתוב טוב, מהודק וזורם ורואים זאת כתוצאה מוצלחת על המסך. בוצעה פה עבודת כתיבה נהדרת מצד התסריטאים ועבודה נהדרת של הבימאי, שידע והצליח להעביר את הכתוב על הטקסט היישר אל המסך הגדול. לא מצאתי חורים משמעותיים בכתיבה, ובסך הכול נראה שבוצעה עבודת הידוק של התסריט. היכולת להעביר את הכתוב בדף (או במחשב) אל המסך הגדול, ולמצוא שחקנים שיתאימו לדמויות שבראת על הנייר זו פשוט אומנות.
אחד הדברים שאהבתי היה טוויסטים בעלילה, לצד שימוש בהומור לרכך את האוויר בין רגעי האימה שסיפקו בידור וריתקו אותנו לכיסאות. לא אכנס לטוויסטים כדי לא לעשות ספוילרים, אבל נראה שמי שעבד על הסרט ידע טוב מאוד מה להציג, מה לא להציג, מתי להשתמש או לעצור גימיקים ובעיקר לנהל את התחושות של הצופה לאורך כול ההקרנה שלו. זו חוכמה גדולה לדעת לנהל את הצופה מבלי שהוא לרוב מודע לכך, ולשחק לו בתת מודע ובהתנהגות. רובנו ראינו הכול כבר, במיוחד בעולם סרטי העל־טבעי, ועדיין הצלחתי להרגיש שמחדשים לי ויודעים טוב מאוד מה יפעיל אותי.
ליהוק מדויק והופעות משכנעות
מלאכת הליהוק היא אמנות בפני עצמה, ו׳הרוע שבפנים: מחוץ למעבר׳ עשו את זה בצורה טובה ביותר. קיבלנו ליהוק פנטסטי, הן לדמויות הראשיות ואפילו לדמויות המשנה ובעיקר לאנטגוניסט הרשע והמאיים. אמיליה איב שיחקה את ג'מה, הילדה המובעתת ובעיקר האם החרדה, בצורה מופלאה מעוררת פחד ויראה, ברנדון פריאה שיחק את בן הזוג של ג'מה ושוטר שמצטרף למסע שלה נגד כוחות הרשע. מייזי ריצ'רדסון-סלרס ששיחקה את אחת העוזרות של אליס רייניר (ושיחקה בצורה מדהימה השחקנית לין שיי). לצידם נמצא את איילנד אוסטין ששיחקה את בתה של ג'מה בצורה נפלאה, ויש לומר גם מאיימת. אבל לבסוף האיש ששיחק את האנטגוניסט על הצד הטוב ביותר, וגרם לי להיות דרוך ולהרגיש מבועת גם כשלא הופיע על המסך, והוא סאם ספרואל הנהדר.
אז נכון שהתסריט הוא לא הכול, על אף חשיבותו, וחשוב שביצועי המשחק של השחקנים יהיו טובים, ואכן קיבלנו כאן שורה של שחקנים מעולים שנתנו מעצמם עד הסוף. סרטי אימה בעת המודרנית זה פעמים רבות יצירה גנרית, עם שחקנים שעושים לעיתים טובה שהם משחקים. כאן הרגשתי שהשחקנים נותנים מעצמם הכול כדי שייצא סרט מפחיד ואיכותי, ונראה שהם ממשיכים את הקו של הסרטים הקודמים בסטייל ובלי להגזים ברמות הגור (Gore).
צפו בטריילר הרשמי:
התבגרות מגימיקים לפחד אמיתי
הסרט מתחלק לשני חלקים, באופן מודע ומתוסרט לעילא ולעילא, בין חצי ראשון שנגוע בגימיק ה-JumpScares לחצי שני שמודע לעצמו יותר, מחליף אותו ופשוט הופך לסרט על טבעי כמקובל בז׳אנר. בדרך כלל גימיק של דברים שעשויים לקפוץ עלינו במסגרת משחק או סרט היא לא מוצלחת במיוחד, בעיקר כי זה הופך למשהו לעוס ושקוף שקל לצפות.
כלומר, אתה בעצם מחכה שמשהו יבוא אליך, והרעיון מאבד מהאפקטיביות שלו מהר מאוד. אבל ברגע שאתה בוחר ליצור סרט שרק חצי ממנו נגוע בגימיק הזה, ויודע לטשטש אותו בזמן המעבר לחלק השני של הסרט – אז זה נראה טוב, מרגיש טבעי ובעיקר עוזר לבימאי או לצוות ההפקה של הסרט לנהל את הרגשות וההתנהגות של הקהל שלהם במודע ובצורה חכמה.
פסקול מפחיד למות
הפסקול של הסרט נהדר בכל מובן אפשרי, והוא מצליח ללכוד במדויק את האווירה האפלה והמצמררת שציפינו והתפללנו לקבל ממנו. המוזיקה כאן לא נועדה רק ללוות את התמונה ברקע, אלא מתפקדת ממש כדמות חיה ונושמת בתוך העלילה. היא בונה את המתח בהדרגה, משחקת עם השקט בצורה חכמה, ולא מרפה מהצופה לרגע.
למעשה, הפסקול של ״הרוע שבפנים: מחוץ למעבר״ הוא פשוט יצירת אימה מופתית בפני עצמה, כזו שמצליחה לחדור מתחת לעור גם ללא עזרת ויזואליה. עבודת הסאונד המוקפדת הזו מחברת את כל חלקי הפאזל, ומשלימה לנו יצירה קולנועית מעולה שעונה על כל המאפיינים והדרישות של מה שהופך סרט אימה בז'אנר לחוויה בלתי נשכחת.
שורה תחתונה
סרטי אימה זו אומנות שצריך לדעת להוביל, לביים, להפיק ובעיקר לדעת מה בדיוק יכול להשפיע על הקהל או לגעת בו. לא מספיק להקפיץ אדם מהכיסא, החוכמה הגדולה לדעת להחזיק אותו במתח לאורך הסרט עד לרגע הקטרזיס, כלומר הפורקן הרגשי, אבל עדיין להשאיר את הרגשות שלו על אש בינונית. ׳הרוע שבפנים: מחוץ למעבר׳ עושה את זה בצורה פנומנלית, לוקח את כול היתרונות שבו ומביא אותם למקסימום. עם בימוי מקצועי, סיפור שכתוב היטב, שחקנים שמביאים אותו הסיפור ל׳במה׳ בצורה טובה ועריכה מדויקת שתדע לשחק בנו.
