רידלי סקוט הוא שם נרדף כיום לסרטים טובים יותר וטובים פחות. הוא מוכר מהקלאסיקות כמו הנוסע השמיני, בלייד ראנר, גלאדיאטור ואפילו בלאק הון דאון. הוא חזר עם יצירה חדשה, שמנסה להיות יצירת מופת אבל יש קאץ׳ מאחוריה והיא עשויה להוות מוקד אהבה והתרגשות או מוקד לאכזבה. מה שבטוח שקשה להתעלם מכוכבי הכלב או מסקוט. האם מדובר ביצירת אומנות שתחזיר את הבימאי והיוצר לגדולה?
צפיתי בשקיקה בחדש של הבימאי המוערך רידלי סקוט, כן זה שמוכר לרבים מאיתנו מתקופות זוהר נוצצות וקצת פחות מובנות מאליהן. הוא התחיל את הקריירה עם הנוסע השמיני, סרט חלל מדע בדיוני עם המון דם (וקריעת איברים) ומעט מאוד עלילה. הוא נע ונד במנעד רחב של יצירות, ז׳אנרים, טכניקות בימוי ויצירה, ואת כל הניסיון שלו הוא הביא כעת ליצירה החדשה, שמבוססת על ספר באותו שם של פטר מילר.
אני לא אגיד לרגע כמה לא התאכזבתי ממה שקיבלנו כאן, כי סקוט שפך את הקרביים שלו כדי להשאר רלוונטי. הסרט לא פומפוזי, הוא לא סרט אסונות או אפוקליפסה קלאסי, והוא ניסה להתחמק ככל האפשר מהטייטלים המוכרים, ובאמת שגם כמעט שהצליח. אני הופתעתי ממנו ונהניתי במידה רבה, למרות שהוא קרה מהר מדי לתחושתי. הסיפור לא מוצה עד הסוף, ולו בשביל שנגיע לסוף שיספק את תאוות ההרס העצמי שטמונה בכולנו בזמן שאנחנו מדמיינים את עצמנו שקועים בעולם אפוקליפסי משלנו בחיפוש אחר מזון ונשק.
הסרט מתחיל מאקספוזיציה קצרה במידת מה, ממנה אנחנו למדים על מהות הדמויות הראשיות. מה מניע אותן, מה קרה להן פחות או יותר, עם מה הן מתמודדות ומה רודף אותן. את מרבית הסיפור אנחנו שואבים מדמותו של היג – על האנושיות, על הפחדים, על האובדן והסקרנות שמסתתרת מתחת למראה וההתנהגות המחוספסת. הסרט צולם ברובו באיטליה, אבל לא בנופים המוכרים אלא בשממה ושיממון שלא היינו מזהים לרגע כאחד הנופים היפים שראינו בחיינו.
ברוכים הבאים לסוף העולם, בקולורדו
סרטי אפוקליפסה קיימים היום כמעט בשפע, ברמה שזה הפך ליטרלי למגפה. אז רידלי סקוט החליט להצטרף לחגיגה עם סרט שעושה את זה קצת אחרת, ונוקט בגישה סולידית ואישית יותר, שפחות מדגישה את המאבק האנושי בהישרדות. קיבלנו סיפור, שמבוסס על ספר באותו שם, בו אנחנו עוקבים אחרי 2 ניצולים שעושים הכול כדי לשרוד בעולם בו האנושות חרבה בעקבות וירוס מסתורי ומסוכן. הם לא מנסים לחפש לו תרופה ובעיקר לא מנסים להיות גיבורי היום, אבל לפחות אחד מהם מנסה להיות אדם טוב עם לב. זו גישה מעניינת לסרט אפוקליפטי שלא כולל את האלמנטים הכי שחוקים בז׳אנר, ראו ערך זומבים או צבא מטורף של שורדים.
הסרט לוקח אותנו לעתיד הקרוב בארה״ב, אחרי שמגפה מסתורית מחתה בערך את רוב אוכלוסיית היבשת. היג, טייס אזרחי לשעבר, חי עם שותף בבסיס חיל אוויר נטוש באזור קולורדו. אם זה לא מספיק שניהם נאלצים להתמודד עם חדירות של זרים לא רצויים והיג בעיקר צריך להתמודד עם השדים הפנימיים שלו. יחד עם הכלב הנאמן במיוחד שלו, וכאמור שותפו חייל מארינס לשעבר הם עושים הכול כדי לשרוד את השממה המסוכנת שאחרי השמדת האנושות. בהמשך היג קולט שידור רדיו מסתורי, הסקרנות מתעוררת והוא מצפה לצאת למסע להבין מה מחכה לו הרחק מהחיים הבטוחים יחסית שבנה לעצמו או הסכנה הגדולה ביותר שהכיר.
כן חשוב לי לציין דווקא את הסוף שגרם לי לתהות מדוע הסרט עבר שינוי כה משמעותי בקצב שלו. הוא התחיל בקצב מסוים שהלך והתגבר, אבל דווקא ברגע הסיום והקתרזיס שבו הכול אמור להסתדר – קיבלנו סוף די עבש ולא מספק. הוא לא סוף נורא ועשוי לגרום לכם כן ליהנות ולקבל אותו, אבל זה שהוא הסוף שקיבלנו לא אומר שזה הסוף שאנחנו ראויים לו. לבנות את הקצב של הסרט מ-0 ל-100 ואז לרדת במהירות חזרה ל-0 זה מהלך תמוה שהרגיש כמו ניסיון לסגור אותו בצורה שלא כוללת סיכון או גרנדיוזיות. הוא לא התרומם מעבר לציפיות והסתיים אפילו בפחות מזה.
הבימוי של רידלי, המשחק של ג׳ייקוב אלורדי והצילום משובב הלב
רידלי סקוט זכור לטובה מסרטים ישנים שביים, ואין ספק שהוא מומחה ביצירת אטמוספירה קולנועית קודרת ומלנכולית ואפילו מפחידה. הוא בימאי מוכשר שגם בכוכבי הכלב מוכיח כמה הוא רלוונטי. מרגישים את החותם שלו על הסרט, אחרי סרטים בשנים האחרונות שקצת פחות היו הפורטה שלו – והיו נתונים למחלוקת. חלקם היו היסטוריים, חלקם סיקוולים, אבל נראה שרידלי ניסה משהו אחר לגמרי.
השחקנים בסרט הופכים אותו למוצלח כמו שהוא באמת, בעיקר כי הם כל אחד מהם זוכה לתשומת הלב הנכונה והראויה כדי להפגין את כישורי המשחק. לא תמצאו בסרט אנסמבל שחקנים בלתי נגמר, לא תמצאו גלי זומבים עצומים שימשכו את תשומת הלב.
נתחיל בשחקן הראשי ג׳ייקוב אלורדי, שמקבל את הטייס האזרחי היג, שפשוט עושה את המלאכה בשלמות. הוא מקצוען ונותן לנו דמות אופי די מעניינת שבונה את המוסר שלה לאורך הסרט. בהחלט גוון מרתק לדמות שלו, שיכולה הייתה להיות כל אחד מאיתנו. הדמות המשלימה שלו לאורך חלק ניכר בסרט הוא ג׳וש ברולין, ששיחק את חייל המארינס לשעבר בנגלי, והוא משחק את הבאד-אס שלא סופר אף אחד אבל מחביא בתוכו רגשות אנושים בצורה מעניינת. הוא מהווה השלמה מעולה לצד שלו אלורדי.
אל השניים מצטרפים מרגרט קוואלי בתפקיד סימה, דמות שדי קשה לא להתאהב בה, אך באותה נשימה היא לא מקבלת את החשיבות שמגיעה לה לתחושתי. לצידה נמצא את גאי פירס שמשחק את פופס, אביה של סימה ודמות חשדית לכל הדעות. שאר הדמויות בסרט הן לא חשובות במידה כזו שנתעניין בהן, אבל הן כמה שלבים מעל פלקט עם שם.
הצילום הוא אולי אחד האלמנטים הכי אסתטיים שנמצא בסרט, הוא נראה מדהים ומשדר את המסר הרצוי, משתמש בפלטת צבעים ספציפית, לא מדכאת מדי אבל גם כזו שמותאמת לסיטואציות והחוויה הגדולה היא לראות אותו בפורמט ובאולם IMAX. זה היה מכפיל כוח לסרט שקשה לתאר במילים. האומנות הוויזואלית קיבלה דגש בכל פריים וכל שוט, חוויה שלמה שהרגישה פנומנלית ואני לא מגזים.
גם הפסקול מוסיף המון
הפסקול של הסרט היה בהחלט משהו ששווה לדבר עליו, הוא אומנם לא בלתי נשכח אבל כן מכניס אותנו לאטמוספירה הנכונה מה שנקרא. נהניתי ממנו בכל סצינה שהייתה, הוא דחף לי לפנים את הסצנה כולה בשלמותה שזה מטורף בעיניי. את הפסקול הדי מטריף ומקורי של הסרט יצר הארי גרגסון ויליאמס, אחד שעשה דבר או שניים בחייו, והוא ליטש את הצד המוזיקלי עד הסוף וכך זה נשמע. הוא אומנם לא מקבל מקום לצד השמות הגדולים כמו ג׳ון וויליאמס, אבל כן מגיע לו להיות חלק מהיכל הכישרונות של יוצרי הפסקולים בסרטי קולנוע.
בשורה תחתונה
כוכבי הכלב הוא הסרט שרצינו לקבל, השתוקקנו לקראתו, וקיבלנו אותו כמוצר כמעט גמור. הוא התקדם טוב, הגביר את הקצב לכל אורכו, אבל בהחלטה תמוהה הוא חתך חזרה לנקודת ההתחלה והסתיים בשקט. יש מצב שזה הציפייה שהגעתי איתה אליו, אבל למרות שלא ציפיתי לסוף גרנדיוזי, היתה בי ציפייה לסיום שיספק את יצר ההישרדות והריגוש שלי. סוף שיגרום ללב שלי להלום, עד לדקת הסיום. הוא לא סרט רע, נהפוכו מדובר בסרט מעולה שבנה את עצמו בהדרגה ונכון, אבל עם פוטנציאל לסיום יותר מעניין ויותר מדויק.
