אם אפשר לומר משהו על אהרון סורקין זה שהוא תמיד מצליח לצאת במיטבו, תחת אותם עולמות אידיאלים אותם הוא בורא. לכן בבואי לצפות בסרטו החדש 'החשבון החברתי', שבמובן מסוים הוא עצמאי שמנסה לנשוך, הגעתי עם ציפיות בשמיים כי סורקין כנראה הוא האידיאליסט החיובי, שמעביר ביקורות פוליטיות נוקבות ובסופם שקט נוקב במיוחד. האם החשבון החברתי הוא סרט עם מוסר וערכים שמעביר את המסר נכון או ניסיון נחמד לכל היותר.
סורקין הוא אישיות מוכרת עוד מהסדרה הבית הלבן, היא חרכה את הלבבות והציגה פוליטיקאים אידאליסטים, כאלו שלא נראה היום כנראה. פוליטיקה סבוכה היא מאפיין משמעותי ביצירות שלו, ולא רק במובן המוכר שלהן. הרשת החברתית הייתה העיסוק בין הראשונים שלו בהשפעות של מטא (לשעבר פייסבוק) עלינו כבני אדם. הוא לא נגע רק בפני השטח, אלא חפר עמוק וניסה להכנס אל הקרביים כדי להביא לפריים טיים הקולנועי את הרפש. להבין איך הקונגולומרט אדיר המימדים מטא הפך להיות חלק מהשגרה שלנו, ומנצל את הטבע האנושי כדי להשתלט על סדר היום.
אך בעוד ׳הרשת החברתית׳ הייתה פרויקטים שעוסק בראשית ימיה של הרשת החברתית פייסבוק, והציג אותה עוד בחיתוליה, ועד למיקום העסקי והפוליטי בו היא נמצאת כיום – החשבון החברתי הוא השלב הבא. אפשר לומר שיש פה טרנספורמציה ומעבר לשלב בו הרשת התבססה וצריכה להתמודד בין המטרה שלה לעשות כסף לבין אחריותה התאגידית כלפי המשתמשים. בתוך הדבר הזה יש המון פוליטיקה פנים ארגונית, בעלי כוח, כסף והשפעה שמשחיזים סכינים. כאן סורקין בחר להציג אידיאליזם מסוים לטיפול בתאגיד, שכבר זוכה היום לביקורת וטיפול רגולטורי מסוים, מעט מדי וקצת מאוחר מדי.
סיפור: מארק צוקרברג כפי שמעולם לא ידענו
הסיפור של ההחשבון החברתי הוא הסיפור של החיים של כולנו. ההשפעה של רשתות חברתיות מאז שהופיעו ועד היום הוא סיפור של כוח תאגידי למול רצון לחבר בין אנשים. בואו ננחש לאן חברות כמו מטא לקחו את האחריות שלהם ומה בעצם קיבלנו כיום, 20 שנה מאז שפייסבוק נוסדה, מאותן חברות. נראה שהסרט בחר להתעמת עם פייסבוק, דרך פרשה מוכרת, ולהביא להכרה את סיפור מסמכי פייסבוק המרתק, שבעיניי הוא שווה ערך למסמכי ווטרגייט. לא בכדי ההשוואה הזו עוברת בעלילה לאורך הסרט, כשהדמות של פרנסס האוגן מנסה לעשות את הדבר הנכון ועל הסרט היא והעיתון שאליו היא פונה מתמודדים עם כוחות עצומים שקשה לעצור.
הסרט מחולק לפרולוג+3 חלקים ובעצם נע ונד בתוך ציר הזמן בין קבלת החלטות לבין ההתנהלות מול העיתון ומול גורמים רשמיים מצד מערכת המשפט והממשל האמריקניים. תחילה אנחנו מקבלים את האירוע שמהווה טריגר בכלל לתחילת החקירות ומביא את המשמעות של הסרט. משם אנחנו רואים כל הזמן את הסיבות ולאחר מכן התוצאות, בצורה של צירי זמן. יש לציין שהסרט כתוב בצורה מושחזת עם אג׳נדה ברורה ומדייק רוב הזמן. מי שצפה ביצירות של סורקין ישים לב לטביעות האצבע שלו, לסגנון שלו ואידיאליזם שבו לוקות הדמויות שהוא כותב.
״אני מודה שבמבט מסוים אפשר להרגיש אידיאליזציה קצת מוגזמת״
הסרט כאמור מתבסס על סיפור האמיתי והמרתק של פרנסס האוגן, מהנדסת נתונים צעירה בפייסבוק דאז, שאיש מעמיתיה לעבודה והבוסים שלה לא מוכן להקשיב לה בנושא קריטי שנוגע להסתה בפלטפורמה. היא בוחרת ללכת על הדרך המעניינת, הצבעונית אבל בעיקר הקשוחה ביותר שניתן להעלות על הדעת, ופונה לעיתון הוול סטריט ג׳ורנל ולכתב החוקר שלו ג׳ף הורביץ׳ כדי לחשוף את הסיפור שמעבר לנתונים המטרידים. בתוך המסע שלה היא חושפת סודות מורכבים, קשים שהרשת החברתית תעשה הכל כדי לא לחשוף. אני מודה שבמבט מסוים אפשר להרגיש אידיאליזציה מוגזמת מכוונת, כמובן בסטייל הסורקיני, בעיקר לאור העובדה שכל סדר הפעולות וההתנהלות מול הדמויות כאילו זרם על מי מנוחות. לא צפינו בעימותים חריפים או בלחצים משמעותיים של הרשת החברתית על העיתון או על המדליפה.
בכל אופן, ׳תיקי פייסבוק׳ זוכים בחשבון החברתי לחשיפה מעניינת, שנים אחרים שהגיעו לידיעת הציבור, שמציגים מה קורה לרשת שמאז 2006 הפכה למפלצת דיגיטלית. מה קורה מאחורי הקלעים של קבלת ההחלטות מצד מארק צוקרברג, האיש ששולט בסדר היום, ולמה החברה בוחרת לקדם תכנים אלימים ומקטבים במודע. אירוע השיא של הסרט נוגע למאורע האלים של ההסתערות על הקפיטול, שמביא לידי הבנה את הקשר ההדוק בין הפלטפורמה שהייתה אמור לחבר בין אנשים לבין קיטוב עצום בין בעלי דעות שונות.
אני אקדיש כמה מילים לסורקיניזם, כן יש מילה כזו, של הסרט. אהרון סורקין הוא דמות ידועה בתעשייה. אי אפשר לחדול מלומר כמה חשיבות והשפעה היו ליצירות שלו, כשגם אני חטאתי בתחושה הזו. האיש ברא ז׳אנר וסגנון כתיבה משלו, שמיוצג בין היתר בכתיבה חדה עם דיאלוגים שנונים ומהירים, ניצול של תנועת מצלמה לשיחות מסדרון דחוסות בזמן אבל בעלות משמעות, דחיסה של נאומי אידיאליזם שעושים רושם מעניין ותוספות אינטלקטואליות, אבל לא כאלו שגורמות לצופה להרגיש כאילו הדמויות, התסריט או הבימאי מתנשאים עליו
בימוי ומשחק: סורקין במיטבו, וגם ליהוק מעולה
אני חייב להוסיף לא מעט למה שאמרתי בפסקאות הקודמות, כי לאהרון סורקין יש איזושהי אידיאליזציה בתוך הסיפורים המורכבים שהוא כותב. הוא ידוע ביכולת להפוך את המניפסט שלו לסיפור כתוב היטב, מושחז וחד כתער. זה היה כך ברשת החברתית, בחדר החדשות ועכשיו גם בחשבון החברתי. הבימוי שלו, הכתיבה, הדמויות הכל מרגיש מוכר, כאילו לקוח מאותו יקום קולנועי. אהבתי את זה כי זה מסייע לנו להתחבר מהר לדמויות, לסיפור ולרעיון שעומד מאחוריו. הסרט בקלות היה יכול להיות סדרה בת 3-7 חלקים כי בהחלט נראה שהיה לו המון מה לומר כאן. אבל, אותה אידיאליזציה של סורקין, מקסימה וקוסמת ככל שתהיה, גם עשויה להפיל את הסרט לתהומות הבנאליות. הוא נמנע, בין היתר, מלא מעט אספקטים, כמו למשל לעסוק בדמויות חשובות בהרחבה, על אף שהוא נוגע באירועים שקשורים אליהם בבירור.
הליהוקים של הסרט הם לא סתם פלקטים על גבי המסך. הם עוברים מסע קשה, הלוך ושוב, ואני חושב שהם עמדו בו בצורה נפלאה. הדמויות הראשיות בוצעו בצורה פנומנלית שקשה לי לתאר כמה קל היה להתחבר אליהן, להכיל ולהבין אותן במיוחד בזכות הכתיבה והדיאלוגים. מייקי מדיסון (צעקה) בביצוע מעלף לדמותה של פרנסס האוגן, כשההזדהות עם הדמות הולכת ומעמיקה ככל שהדמות עצמה מתפתחת. לעתים היו קטעים קצת פחות אמינים, שנפלו בכתיבה, אבל באמת שבסך הכולל מדובר בביצוע מעולה של דמות מעולה עם שחקנית מצוינת.
״המשחק שלו היה חכם ומתוחכם, ושעדיין יכול לדבר לכולם״
לצידה של מדיסון נמצא את ג׳רמי אלן ווייט ששיחק את העיתונאי (היהודי מסתבר) ג׳ף הורביץ׳ בביצוע כל כך אמין, אמיץ, מעניין. אנחנו יכולים די בקלות להיכנס לראש שלו, למטרות שלו, לתובנות שלו. המשחק שלו היה חכם ומתוחכם, ושעדיין יכול לדבר לכולם. החיבור שלו ושל מדיסון היה מעולה, הוא היה נדרש והצליח להחזיק סרט באורך של כמעט שעתיים די בקלות. נעבור לצד של האנטגוניסט שגילם ג׳רמי סטרונג כשאני מדבר על מארק צוקרברג, הבעלים של פייסבוק, בביצוע מדויק עם מלוא הפאסון של דמות מורכבת ששולטת בחיים שלו בצורה זו או אחרת גם היום. להבין לתוככי קבלת ההחלטות של אדם שמונע על ידי נתונים, והצורך לקבל החלטות בצמתים מורכבים. אני לא יודע לומר איך מארק האמיתי מתנהג, אבל אני סומך על סורקין שהוא וסטרונג ביצעו מחקר מעמיק על שפת הגוף, הדיבור וההתנהלות של אחד האנשים החזקים בעולם. ביצוע מופתי לדמות מורכבת במלוא הערכתי.
יתר הקאסט, מוכר יותר או פחות, לא הרגישו או פעלו כדף ריק וחסר משמעות, ונתנו את חלקם כדי להניע את העלילה של הסרט. כך החשבון החברתי הרגיש חי ואמיתי, לא סרט ביוגרפי או דוקומנטרי, שעם התסריט, הבימוי והמשחק כמקשה אחת הצליחו לנצל בצורה חכמה את סיפור המקור עליו הוא מבוסס.
פסקול: סורקין, סורקין ועוד קצת סורקין
במסגרת הפסקול קיבלנו את כל החוויה מהיצירות הקודמות של הבימאי סורקין, גיבוש מוזיקלי בין הרשת החברתית לבית הלבן וחדר החדשות. יש ביצירות שלו, בפן המוזיקלי, המון חוטים מקשרים שמרגישים כל כך טוב עם המון עוצמה. לחנים שמתבססים על אותו גוון חם, פוליטי, עם כינורות וכלי נגינה בעלי אופי מסוים. יש ביצירות שלו משהו מאוד אמריקאי תמיד, דבר הגיוני מטבעו, וזה ניכר במיוחד במוזיקה שהוא בוחר להכין ולשלב בסדרות והסרטים שלו. התרשמתי מכך כי זו טביעת אצבע בולטת של האיש המוכשר הזה. נהניתי מאוד מהסצינות שלוו בידי פסקול שקל להבין למה קל לחבב אותו ולהתחבר אליו. על הלחן אחראי אלכסנדר דספלה שעשה עבודה מושלמת שישבה מעולה על הסרט וכל מה שמאפיין אותו.
שורה תחתונה
החשבון החברתי הוא הייצוג ההולם של הצד הפחות סימפטי והולם של תאגידי רבי עוצמה. עלייתו של מארק צוקרברג אומנם לוותה באידיאלים לשנות את העולם, אבל נראה שההמשך הפך להרבה פחות סימפטי או בעל מאפיינים חיוביים. אהרון סורקין נתן פה מבט קצר (של כמעט שעתיים) על המהפכה של פייסבוק ברחבי העולם. לא רק חיבורים בין אנשים, אלא אלגוריתם שמנהל את מה שאנחנו קוראים או צופים ואינטרס כלכלי להחזיק אותנו בתוך הפלטפורמה ככל האפשר. אפשר לומר שמדובר בסרט עם המון פוליטי, אולי הכי הרבה פוליטיקה שראינו בשנים האחרונות. הסרט מסביר בצורה חכמה את המעבר של פייסבוק מפוליטיקה חכמה, של טיעונים, חילוקי דעות, פרמטיזם והסכמות לטווח הרחוק לעומת פוליטיקה טיפשה של פשטנות, ניצול של מנגנונים פסיכולוגיים, צבירת כוח ופעילות קצרת טווח. כאן החשבון החברתי מהווה תחקיר אחד ארוך, שמציג לא את הדרך אלא את ההשלכות.
