״צ׳ארלי צ׳פלין הוא אגדת קומדיה נצחית שתצחיק כל אדם בעל חוש הומור״ זה המשפט שתשמעו ממני אם תשאלו מה דעתי על צ׳ארלי צ׳פלין, אגדת הסרטים האילמים שעשה חיל והצחיק מיליוני בני אדם עוד בתחילת המאה ה20 כשהחל לשחק את דמות ״הנווד״ אותה המציא לצורך סרטיו ומאז ההיסטוריה רק המשיכה לפרגן לדמות הכל כך מצחיקה, מגושמת ואהובה שגרמה לאולמות הראינוע לרעוד מצחוק הצופים צחוק שנשמע למרחקים, מה סוד קסמו של האיש הנמוך עם הלבוש המגוחך?
צ׳ארלי צ׳פלין החל את דרכו בעולם המשחק כבר בגיל 5 ועם קריירה שנפרסה על 75 שנים אפשר להבין איך בן אדם מצליח על אף שינויי התקופה והתפתחות של אמצעי מדיה שונים להשאר במרכז הבמה, להיות החל מבמאי מוכשר ונוקשה דרך שחקן מצחיק עד דמעות ועד תסריטאי עם כתיבה מוטרפת ובעצם להיות כל מה שצוותי הפקה וקאסטים הוליוודים חולמים להיות רק שיש מי שעושה את זה עם כישרון ועזרה נרחבת ויש מי שעובד קשה במיוחד בשביל להפוך לקומיקאי המוביל עם סרטים שמתעתדים להיות אבן דרך בהתפתחות הקולנוע, וכמו מעטים שכמותו הוא שקד ורצה להיות בשליטה אומנותית תמידית בכל חלק בסרטיו בין עם סרטי הראינוע עם דמות הנווד או סרטיו המאוחרים בהם דמות הנווד ננטשה אל דפי ההיסטוריה של הקולנוע כפרק משמעותי בהם.
כשראיתי לראשונה את אחד מסרטיו יחד עם אבי חשבתי שאבי בסך הכל מגזים ושלא רק שצ׳פלין הוא לא הקומיקאי המצחיק ביותר בעולם אלא גם שסרטיו לא שורדים היום את מבחן הזמן וככל הנראה שרוב מה שקורה בהם הוצג עוד מאות פעמים בקומדיות מאוחרות יותר ואולי מוקדמות יותר אך הטעות הכי גדולה הייתה שלא הבנתי כמה צריך להיות מוחלט בעבודה שלך ולדעת לאיפה אתה מכוון בשביל להוציא קומדיות שייחשבו אשכרה כיצירות אומנות כמו ״הבהלה לזהב״ או ״הקרקס״ וכזה הוא צ׳ארלי צ׳פלין אגדת הקומדיות המודרניות שגם היום 41 שנים לאחר שהלך לעולמו הוא אדם בלתי נשכח הן בגלל שהיה אדם בלתי נסבל באופיו על פי שיחות שנערכו עם אנשים שעבדו תחתיו ואיתו והן כי על אף ההתנהגות הנוקשה והיחס הלא נעים רבים רצו לשחק או לעבוד לצידו וסרטי הראינוע – קומדיה המעטים שהוציא מצליחים להצחיק גם היום וכנראה ששימוש בהומור סלפסטיק הוא משהו ששמור לגאוני קומדיה מעטים שעושים שימוש נכון באביזרים שונים ובגופם בשביל להגחיך את הסרט עד דמעות לעומת שחקני קומדיה וצוותי סרטים היום שמנסים לשחזר שימושים מוצלחים בהומור סלפסטיק או לעבור בייאוש לקומדיות מבוססות בדיחות והומור כתוב שבמקרה הטוב מוציאים מעלים חיוך ובמקרה הרע גורמים לאדישות גמורה אצל הצופה.
איך זה הגיוני שאדם שיצר סרט בתקופה כל כך ישנה בטכנולוגיה שקדמה לקולנוע המוכר והמסורתי שקיים כיום הצליח להצחיק ככה?
מאות פעמים הוכיחו קולנוענים מובילים שלא צריך אפקטים מושקעים או טכנולוגיה מתקדמת בשביל ליצור גאונות של דור וביניהם היה צ׳ארלי צ׳אפלין, איש מוחלט בעבודתו שהרבה לעסוק כמעט בכל אורחות הסרט ושליטה אמנותית מלאה משהו שלא היה מקובל אז וגם כיום מוטל בגבולות ברורים וחוקים לא מקלים שעוצרים את יוצרי הקולנוע מלהגיע למימוש שאיפתם המלאה.
בתקופה בה יצאו סרטיו של צ׳פלין היה הראינוע קודמו בתפקיד של הקולנוע המוביל בתחום והצורך בהדגשת שפת הגוף ושימוש קיצוני בהומור סלפסטיק(סלפסטיק הוא ז'אנר בקומדיה המשלב שימוש בתנועות גופניות כואבות ומרעישות בצורה משעשעת – מתוך ויקיפדיה) היה צורך עז וחשוב וסרטי הראינוע בוססו כולם על תנועות ותזוזה ולא על דיאלוגים כשלעתים רבות משולבות כותרות וכתוביות מצויירות ומיוחדות להדגשה נוספת והפסקול שבתקופת הראינוע היה פסקול חי כלומר להקה, תזמורת או נגן יחיד שניגנו במקביל להקרנה ולאירועי הסרט לעתים בצורה מפוזרת ומאולתרת ולעתים כחלק מתסריט עם מוסיקה ידועה מראש וכל הנושאים הדי ישנים הללו לא עצרו את צ׳פלין מלהצליח גם כשהחלו לצאת סרטים מדברים החל מהסרט ״זמר הג׳אז״ וכן גם סרטו האחרון עם דמות הנווד ״אורות הכרך״ שהיה סרטו האילם האחרון זכה להצלחה מטורפת בתקופה שקרנו של הקולנוע האילם החל לשקוע ולפנות את מקומו לקולנוע המדבר ולטכנולוגיות מתקדמות בהרבה.
ואם נתמקד בתוכן הסרטים לא נוכל שלא לשים לב שכל דבר שהוא עושה מתחיל ונגמר בצחוק מתגלגל אצל מי שצופה בסיטואציה כאילו קרתה לנגד עינינו לאחד ממכרינו הקרובים כשהנווד המסכן בסך הכל הוא דמות די מסכנה ועצובה שאם יכול לקרות לה משהו זה כנראה מה שיקרה לטוב ולרע ותמיד אנחנו נצפה בה הולכת למרחק בסופו של כל סרט צ׳פליני והחיוך שהיה לנו על השפתיים לא ייעלם גם בסופו של הסרט וזה מראה כמה הסרט עשה מאמץ עילאי כדי לגרום לכך כשהשחקנים שבו הם ככל הנראה כשרונות טבעיים מהגדולים שהעולם ידע מאז ומעולם(יחד עם שורת קומיקאים כמו לורל והארדי וכ׳ו).
אוכל לסכם את כל הטור הזה בכך שקשה למצוא כשרונות מצחיקים ויחודיים כמו שחקני התקופה בייחוד בקומדיות כשהיום מהבולטים בז׳אנר כשרובם לא מתקרבים לשימוש בהומור סלפסטיק בהם אדם סנדלר, סת׳ רוגן והגדול מכולם של המאה הנוכחית ג׳ים קארי כל אחד מהם בסגנונו ההומוריסטי היחודי כשעל פי דעתי הם שואביהשראה לא קטנה מאנשים שהיו קומיקאים כישרוניים ומיוחדים וכנראה הטובים ביותר מאז ומעולם.
״החלטתי ללבוש מכנסיים רחבים, לנעול נעליים גדולות, להשתמש במקל הליכה ולחבוש מגבעת; עשיתי הכול כדי להבליט את הניגודים״ – צ׳ארלי צ׳פלין