״מה ראיתי פה לעזאזל?!״ זה המשפט הראשון שעלה לי לאחר שירד המסך על הקרנת ״אנחנו״ ביס פלאנט איילון, אחד הסרטים המוזרים שיצא לי לראות בחיי ששילב בתוכו אלמנטים של סרט אימה (והאמת, לא רע בכלל) ודיאלוגים קומיים. אז למה ׳אנחנו׳? הביקורת המלאה.
הגעתי לאולם הyes planet בקניון איילון כמעט בלי ציפיות, ואני גם אציין שלא צפיתי בטריילר של הסרט ורציתי להיות מופתע, והאמת? בהחלט הופתעתי ועד עכשיו אני מנסה להבין מה ראיתי בסרט הזה? זו שאלה שתלווה את הביקורת לאורכה כי ״אנחנו״ אולי לא יהיה סרט השנה או זוכה אוסקר אבל הוא יכול להיות בין הסרטים המיוחדים והשונים ואפילו סרט פולחן בז׳אנר האימה ביחס לסרטים שיצאו בשנים האחרונות מבין סרטי האימה כשבאוויר גם עומדת האווירה הקומית שנדמה היה שנדחסה לתוך הסרט, והקהל הוכיח שאפקט ההומור לעתים עבד יותר מאפקט האימה, וזו יכולה להיות חוזקה מאוד טובה של ״אנחנו״ ובאותה מידה החולשה הגדולה שלו.
כמות הרגעים הקריפיים שהיו לאורך הסרט אי אפשר לספור על יד אחת ואפילו לא על שניים, הסרט לוקח אותנו לעולם שבו לכל בני האדם יש כפילים שנוצרו על ידי בני אדם אך עקב אי עמידה בציפיות של בני האדם הם מושלכים אל ״תהומות השאול״, כלומר אל תחנות רכבת תחתית נטושות, מכרות נטושים או סתם חדרים שנבנו על ידי בני האדם ונשכחו לאחר שנים מספר, כעת בזמן המתאים עם תוכנית שתוכננה במשך שנים ארוכות, הם בוחרים לצוץ מבטן האדמה אל העולם שבחוץ, בשביל לרשת את מקומם של בני האדם והם לא יבחלו באמצעים הקיצוניים ביותר, אז איך זה לא התאום הלא מוכר והרצחני של בן אדם? לטעמי, יותר קריפי מבובה שקמה לחיים או מרוצח עוטה מסכה.
״היו הייתה כפילה (רצחנית) ושמה אדלייד?״
העלילה של הסרט והויזואליות שלו בהחלט יכולים להוות קרקע פוריה לסיפורים ואגדות אורבניות מפחידות סביב המדורה. בדקות הראשונות של הסרט אנחנו מכירים את אדי, ילדה אפרו אמריקאית ששנים לאחר אירוע מצמרר שחוותה חוזרת לאותה עיירת קיט בדיוק כשהפעם היא נשואה עם ילדים וחוששת שהעבר ישוב וירדוף אותה. והאמת? זה פשוט עובד, קשה להסביר איך ג׳ורדן פיל עשה את זה ומה הוא חשב לעצמו כשהוא יצר את ״אנחנו״, אפשר לשער שהוא מחסידי אמני האימה של המאה הקודמת או שהוא בעל ראש יצירתי במיוחד אחרי סרטון המוצלח הקודם בז׳אנר ״תברח״, במקרה הזה התשובה תשאר מעורפלת ככל הנראה אבל אין ספק בכלל שהוא בחר פרויקט שאפתני שעושה חסד עם הדמויות(בעיקר של המשפחה) והעולם השליוו ורווי הרוגע שהופך בתוך כמה שעות לאחד העולמות המפחידים ביותר בקולנוע האימה של השנים האחרונות.
כשצצים להם בחצר הבית של אדי ומשפחתה צלליות של בני אדם שתאמינו או לא, הם הדופלגנגר – הזהה – במיוחד של אדי ומשפחתה בשוני אחד, הכפילים שלהם רצחניים ומסוכנים ושאם כל הכבוד לממציא הנשקים החמים, הם באים חמושים בכוח פיזי וב… מספריים?? מכאן מתחיל לו מסע נוראי שתוכלו לראות על המסך הגדול, בחושך ועם המון פופקורן.
אז כדי שנוכל להכנס לעומקה של החוויה, מי הוא ג׳ורדן פיל? את שמו שמעתי לראשונה אחרי שסרטו הקודם ״תברח״ וזכה בפרסים רבים, ביקורות חיוביות במיוחד ואפילו בפרס אוסקר על התסריט שלו וזו בהחלטה תוצאה עולה לסרט אימה במיוחד כזה שיצא שנים רבות לאחר טור הזהב האחרון של סרטי האימה לסוגם, ואם נתעמק קצת יותר על הבן אדם נבין שהוא דווקא הגיע מעולם הקומדיה כקומיקאי. גם ב״אנחנו״ מצאנו את הניסיון של פיל לחזור לגל ולשחזר את אותו טור זהב של קולנוע האימה שהיה והסתיים אי שם בשלהי שנות ה90׳ והוא עושה את העבודה בצורה לא רעה, עם תוצאה שלא הייתה מביישת אפילו את גדולי האמנים של הז׳אנר כמו היצ׳קוק, ווס קרייבן, ג׳ון קרפנטר ושות׳.
הסרט כסרט אימה ממשיך בסוג של מסורת אמריקאית דפקה בקולנוע ההוליוודי ובה מוצגת לנולעתים משפחה נחמדה וחביבה לרוב מפרברי הערים הגדולות כשהם חיים את חייהם או יוצאים לחופשה באגם כלשהו, ומשם העלילה רק הולכת ומסתבכת ואיך אפשר לסבך אותך בצורה הטובה ביותר? בקולנוע כבר ראינו רוצחים וקרובנות מכל הסוגים, חלקם של הקורבנות עברו התפתחות מסויימת וחלקם ניסו לשרוד את ליל האימים שנכפה עליהם מהרוצחים המסוכנים סטייל גוסטפייס או מייקל מאיירס לשם הדוגמא.
כאן הסיפור הוא קצת יותר להבין במה אנחנו צופים, מה אמיתי לעינינו ומה לא? כשמדובר ברוצחים שהם אנחנו רק פסיכוטיים יותר השאלה עולה לא מעט, בשביל להבין האם הרוצחים הם אלו שרודפים אחרי המשפחה או שאולי יש פה קצת יותר ממה שמוצג לנו במסך אולי מדובר בחלק מהנרטיב שמועבר אלינו לאט לאט בזמן שאנחנו קופצים מסצנה אחת למשנתה.
האפרו אמריקאים כובשים את מסכי קולנוע האימה המתחדש
אז בזמן שרצנו בטיימליין על סיפורה של משפחה תמימה שהגיע לנפוש בעיר קיט צמודת חוף ואגמים ברוגע ובשקט ולבלות בפארק השעשועים הקרוב, היינו צריכים לשים לב לשחקנים שלוהקו לשחק את בני המשפחה, הכפילים ושאר דמויות המשנה של הסרט, לופיטה ניונגו היא השם הראשון שראוי לציין ולהעריך – במיוחד לאחר 12 שנים של עבדות – על כל מה שהיא עשתה באנחנו ועל כך שהעלילה בנויה מאוד על גבה בדמותה של אדי, אשת המשפחה הפרנואידית שמילדותה לאחר שעברה חוויה טראומטית חיה בפרנויות ובחוויות רדיפה על כך שעלול לקרות משהו רע בעתיד הקרוב לה ולמשפחתה ועל כך מתבססת העלילה ונבנה המתח עד ל״נקודת השבירה״ שבו אירוע גורר אירוע ודבר מוביל לדבר(מוות מוביל למוות) והיא עושה עבודה נהדרת ומרגישה לא כדמות אלא כאישה אכולת פרנויות אמיתיות עד זעזוע.
בעת הזו נבחר להתמקד גם בוינסטון דיוק ששיחק את דמותו של אב המשפחה כשברגעים שבהם הוא לא חש באימה, הוא בהחלט לא בורר ובוחר אילו מילים להוציא והתוצאה היא תוצאה מצחיקה שגרמה לאנשים לצחוק למשך שניות ארוכות על כל מילה ששברה, עידנה והקלה מקצת מהאווירה שהסרט בנה לאורכו. ולשניהם ביחד עם השחקנים הצעירים ששיחקו את ילדי משפחת וילסון הצטרפה גם אליזבת מוס, ששיחקה את חברת המשפחה עם בעלה ושתי התאומות שלה כשברגע זה עולה שוב ברוחי התמונה של שתי התאומות הרצחניות שנלחמו בתאומות ״המקוריות״, היא שיחקה מצויין לאורך כל הסצנות בהן השתתפה וזה ראוי לציון מעולה.
כל הצוות כולל ההפקה, הבימוי והשחקנים עשו עבודה נהדרת, הסרט קיבל את האווירה המתאימה ואין ספק בכשרונותיהם של שחקני הסרט והבחירה בליהוק שלהם נעשתה בצורה מעולה, גם בסרט הזה קשה לחשוב על ליהוק אחר שיכל להתאים לדמויותיהם של אדי, גייב, שתי ילדיהם הצעירים וכל הסובבים אותם כולל החברה הטובה שלהם, בעלה ובנותיה הכל נעשה בצורה סופר מקצועית, סופר מעניינת ואווירה שלמה שהזכירה קצת מהמותחנים הפסיכולוגיים יחד עם אימה סלאשר ושילוב של סוגת אימה גור, גופות ששצרו בכל מקום ואימה שלא נפסקת לרגע ונמצאת בעצימות כה גבוהה כשבכל זאת שולבו רגעי אתנחתא בדמות ההומור של גייב ורגעי מנוחה מסויימים מידי פעם לאורך הסרט.
פסקול ראוי לפרסים? למה לא?
נקודת חזקה של הסרט ולטובתו היא הפסקול הייחודי שעוצב והוכן במיוחד עבורו, בעודנו מתרגלים למיחזור של פסקולים בסרטי הקולנוע של היום, ובתוכם בסרטי האימה המודרניים של העשורים האחרונים, הסרט מתבלט בנוף ומציג פסקול מיוחד ומשונה, ואלוהים כמה אווירה של סאונדטראק של סרט יכולה לגרום לנו להכנס לאווירה ולהרגיש איך אפשר לומר זאת? מוטרד, מפוחד, מלא פרנויות? קשה עבורי לתאר כמה עבודה הייתה לצוות הסאונד והמוסיקה של הסרט כשכיום ידוע שסרטי אימה זקוקים וצמאים נואשות לצד הזה, הצד המוסיקלי שיוסיף לאווירה וכמו הפסקול המיוחד שהוסיף בעשרות מונים לרמה ולאפקט של סיוט ברחוב אלם בזמנו, גם כאן הסיפור דומה והפסקול שהוקלט ובמיוחד צלילי\סאונד האימה עשו עבודה נהדרת ומוסיפה שתרמה רבות לאפקט האימתי שאליו שאפו היוצרים של סרט והטרימו בחלק מהמקרים להתרחשות מקרי האימה ומבלי לפגום באפקט ההפתעה שמצופה שיווצר מסרטי אימה, החידוש הזה בהחלט גורם לי להעריך את היוצר של הסרט וקאסט ההפקה ובתוכו מחלקת הסאונדטראק.
לסיכומה של ביקורת…
כמו היצ׳קוק ב׳פסיכו׳, ווס קרייבן ב׳סיוט ברחוב אלם׳ ואפילו שון קנינגהאם ב׳יום שישי ה13׳, גם ג׳ורדן פיל מצטרף לאט ובטוח אל היכל הכבוד והתהילה של אשפי האימה של הקולנוע ההוליוודי, הוא לא מתיימר לחדש משהו או להביא לנו סיפור שאנחנו מכירים מזווית אחרת – כמו רוב זומבי בזמנו – אלא, הוא בחר ליצור סיפור אימה עשיר באפלה ובחשכה של חוסר מודעות עם דמויות, סדר והגיון מסויימים, בכל זאת, אין כל חידוש בשימוש בכפילים בסרטים לדוגמא או בליצור את ״השאול במרחק הליכה״ ולעתים כמו בכל דבר בעולם זה כן או לא.
במקרה של ״אנחנו״ זה היה כן גדול שעבד לג׳ורדן בענק, הוא הבטיח עת כניסתו לעולם סרטי האימה שהוא יביא לנו את האימה המודרנית של המאה ה21 והוא עשה זאת בצורה מעוררת השראה, פעם או פעמיים בדור קם לו אדם שנכנס לסט של סרט אימה ומפיק בו יצירה חד פעמית, אנטי שכפולית שעושה נכון את כל מה שמתחרותיה לא, התקווה כעת היא שהצלחתו של ג׳ורדן ושל סרטי האימה שלו לא יעלו לראשם של האולפנים ההוליוודים ושהסרטים יישארו כמו שהם צריכים להיות בדיוק – יצירה חד פעמית, מיוחדת ושונה שמביאה בנו השראה לקולנוע אימה אמיתי, מודרני, מעורר אימה ועשוי ומטובל בטרור בצורה מספקת בשביל לגרום לנו לחשוש מתאוריות קונספירציה על כפילים רצחניים מתחת לאפנו. האם הסרטים שלו ייזכו להיות בעלי מעמד רם של סרטי פולחן או מקור גאווה ואפילו העתקה לסרטים אחרים? רק הזמן יעיד, לנו רק נשאר למתוח את רגלינו, ולצפות בהנאה חולנית באנשים נרצחים על ידי כפיליהם עם מספרי זהב וקול מטריד למדי(?).
Tulip Entertainmentהקרדיט לתמונות שמור ל