״פארק היורה״ שיצא ב1993 הוא אחד מאבני דרך בקולנוע העולמי, דינוזאורים שקמים לתחיה, טכנולוגיה מתוחכמת במיוחד ולבסוף אפוקליפסה והשתלטות הטבע על האדם אלו רק מיני פרטים קטנים בתוך העולם העשיר והמדהים שבנה ספילברג בסרט הדינוזאורים שלו אי שם באמצע שנות ה90׳. מה דעתנו על הסרט הוותיק והאם הוא עומד במבחן הזמן ובאתגרים של היום? בואו נראה.
העולם העשיר שבנה ספילברג אי שם באמצע שנות ה90 בסרטו המצליח וזוכה הפרסים הוא דוגמא ומודל לאיך יוצרים סרט טוב עם עולם טוב שמשלב בתוכו מדע בדיוני, אקשן, עבר – הווה – עתיד ובעצם עולם ומלואו והתוצאה תלויה במי שמרים את הכפפה ואת ההפקה. העלילה סובבת סביב איים(איסלה נובלר בפארק היורה 1 ואיסלה סורנה בפארק היורה 2) שאוכלסו בדינוזאורים תוצרת מדענים ובמימונו של מיליארדר שחלומו הגדול הוא מצד אחד לקדם את המדע ומצד שני לספק בידור גדול יותר, מפחיד יותר, מרשים יותר עבור האנשים ובמחיר שגם האנשים מעוטי היכולת יוכלו להנות ממנו. הסרט מבוסס על ספר פרי יצירתו של מייקל קרייטון שגם השתתף בכתיבת התסריט והתאמת הספר לעלילה הוליוודית על המסך הגדול, מה יש לומר עבודה טובה מביאה תוצאות מרשימות.
בעיני רבים הסרט הוא אחת מיצירות המופת הגדולים בהיסטוריה ההוליוודית של סטיבן ספילברג שביים את הסרט וגם אחת מיצירות המופת הגדולות בעולם, הסרט שהופק בתקציב גבוה יחסית לתקופתו והכניס סכום היסטרי לתקופתו הרוויח את התארים שלו בכבוד, גם כיום הוא עושה כבוד לז׳אנר ונראה טוב בכל מצב, אך בואו ננתח את המצב קצת יותר לעומק במסגרת הביקורת ולהבין מה אהבנו ומה לא אהבנו ביצירת מופת שמסתכמת בדינוזאורים, פארק שעשועים וג׳ף גולדבלום.
אי של וודאות ודינוזאורים מהונדסים גנטית?
״אויי זה קורה! סוף הציוויליזציה כפי שאנחנו מכירים אותה?״ זה המשפט הראשון שיכול לעלות אחרי שנחשפים להישגים הגדולים למדי של הסרט שלוקח אותנו הצופים למסע באי שנמצא בסמוך לאי קוסטה ריקה, אי שהמדענים שעובדים בו בשירות המיליארד ג׳ון האמונד הצליחו לשחזר dna של יצורים מהעבר הרחוק וליתר דיוק מלפני מיליוני שנים, מדובר כמובן בדינוזאורים המאיימים שהתהלכו על כדור הארץ עוד לפני האדם, וליצור שיבוטים כמעט מדוייקים שלהם, הם נראים כמוהם(לפחות ממה שבני האדם הכירו עד אותה קופה), מפחידים כמוהם וגם חסרי רחמים כמוהם, אך כשעולה השאלה של ״למה רק כמעט מדוייקים ולא מדוייקים לגמרי?״ ניתן להבחין בשביב של חשש שמא הגורל של הבורא החדש(האדם) יתהפך והוא ייאלץ לנוס על נפשו, על מנת להשלים את גדילי הdna של היצורים הקדמונים נאלצו המדענים להשלים בקטעי dna של יצורים שחיים כיום כמו צפרדעים ונחשים שלכאורה קרובים למפלצות הקדמוניות כשהכל לכאורה שקט ומתחת לפני השטח מתפתח לו הכאוס שעתיד להתפרץ ולהפוך את הקערה על פיה, הדינוזאורים שלא היו אמורים להתרבות ולהשתחרר. מכבלי האדם מצליחים לעשות את הלא יאומן ובניגוד מושלם לתאוריה ולתכנונים של היוצר, הגולם קם והתהפך עליו.
הסרט הוא לונה פארק עלילתי מטורף, ברגעי השקט הוא מדהים בדיאלוגים ובהכנות לקראת רגעי האקשן שאוטוטו מגיעים, אותם קטעי אקשן שקיימים בפארק היורה הם פשוט תענוג צרוף לעיניים ולאוזניים(כי לשמוע שאגת טי-רקס זה בהחלט סוג של חלום רטוב) ומרגישים את המגע המלטף מחד והמכה מאידך של ספילברג על היצירה שלו, כמעט כל מה שמתוכנן בעלילה קורה ובסדר מופתי וגם לקטעים הפחות צפויים שנדמה שזה עתה ספילברג חטא ולא שם לב אליהם הם כנראה הדבר הטוב ביותר שיכל לקרות לסרט או יותר נכון הטעות הטובה ביותר שיכלה לקרות בסרט קולנועי מהסוג.
משחקים את הפחד, מביימים את האימה?
ספילברג הוא הבמאי שלטעמי מייצג את ההוליווד הקלאסית שלא מפחדת לחדש וליצור ובתקופה שעוד שאפה לשמור מרחק מסרטי התבנית המוכרים לנו כיום שיוצאים בקצב מסחרר בתחושת ״סוס מנצח לא מחליפים״, בסרט הישן-במידת-מה הזה אנחנו נהנים מבימוי משובח של אחד מגדולי הבמאים שעושה עבודה נאמנה לתסריט ושלא מפחדת לתת קצת יד חופשית לצוות בסט, כל דבר שאמור היה להיות הוא שהיה בהחלט ובין סצנה מוצלחת אחת למשתנה מה שנקרא בבעיות שקרו ״בין השורות״ ויותר נכון לומר מול עדשת המצלמה גם אז ללא חשש ומורא עשו צוותי ההפקה והבימוי ובראשם ספילברג את המוטל עליהם וניצלו גם את הפרצות הקטנות שקרו על סט הצילומים והשאר היסטוריה, לעתים דווקא הרגעין שבהם נעשו טעויות הותירו חותם גדול יותר ורציני יותר על הצופים והאמינות של הסצנה רק קיבלה רוח גבית בזכות משהו אחד לכאורה קטן. דוגמא שאפשר לתת היא הטי-רקס שתוקף את הרכב עם הילדים הקטנים שבתוכו ומצליח להפיל עליהם שלא במכוון את תקרת הזכוכית וכך יוצא שהצעקות שיוצאות מגרונותיהם של הצעירים היו צעקות פחד אמיתיות שמא יקרה משהו.
גם כשעוברים לשחקנים ומדברים על מה שיש להם להציע זו פשוט סוגיה שלמה, נתחיל בסם ניל שמשחק את ד״ר אלן גרנט המומחה למאובנים והארכאולוג שחשב למומחה העולמי והמומחה של הסרט לתחום וכעת עליו להכנס להרפתקאה שלמה שמתחילה רגועה בניסיון לתת ״פס״(אישור) להמשך הפרויייקט של פארק היורה, סם ניל הוא שחקן מוכשר מאוד ששיחק בלא מעט סרטים מוכרים יותר או פחות אבל הוא בהחלט מוכר יותר מפארק היורה שם בתפקיד הראשי הוא מצליח להביע את הקול של הדמות שלו היישר מפיו ולתת לנו את מה שאנחנו מחפשים בגיבור סרט. והצירוף לורה דרן הוא בהחלט צירוף מעולה עם דינמיקה זורמת בין שני השחקנים, הם עושים עבודה טובה מאוד ביחד וניכרת בחירה מדוקדקת של השחקנים בידי המלהק של הסרט במיוחד הצורך להתאים את הכישרון של האדם לדמות ולשאר השחקנים, לורה דרן היא כזו כשרונית שעושה גם היא את המוטל עליה ומכניסה אותנו לנעלי העוזרת המוכשרת שהולכת עם הגיבור לכל מקום.
ועכשיו נדבר על ג׳ף, כן כן על ג׳ף גולדבלום אחד השחקנים האהובים והמוכרים בהוליווד ששיחק בעשרות סרטים מוכרים ומוצלחים ופארק היורה הוא בהחלט אחד הפרוייקטים היותר מוצלחים שבהם שיחק(לצד היום השלישי), הכישרון והיכולות שלו לשחק את המתמטיקאי היהיר והפילוסוף יתר פשוט נראים טוב על המסך , עוברים מסך בצורה מדהימה וכל אגל זיעה וכל דקת נוכחות שלו בסצנה בסרט מלאה בכריזמה משולבת ברגשות בעתה עם שילוב עדין של חודש ביטחון בעקבות המתרחש, כמו סלט של יכולות ורגשות מעורבים עם תבלינים ותוספות נוספות(שחקנים נוספים) מכל צד.
הפסקול האגדי של פארק היורה מאת ג׳ון וויליאמס?
ג׳ון וויליאמס הוא אחד מאנשי המוסיקה ומעצבי הפסקולים הטובים ביותר בהוליווד, הוא עבד במאות סטים של סרטים וסדרות מוכרים יותר ופחות והרבה לשתף פעולה עם סטיבן ספילברג וג׳ורג׳ לוקאס ויצר את הפסקולים האהובים על כולנו בקולנוע ההוליוודי(פארק היורה, אינדיאנה ג׳ונס, מלחמת הכוכבים, אי.טי) .
בפארק היורה הואעשה עבודה נהדרת שמתבטאת בכל סצנה של הסרט, לצד הצילום המוצלח והבימוי הגאוני גם המוסיקה היא חלק מ״הממסד״ ההוליוודי ומהסצנה ההוליוודית והצורך שלה גם בפארק היורה מתבטא בכך שבהיותו סרט הרפתקאות – אימה – אקשן כך גם הלחן והפסקולים צריכים להתאים לקצב המהיר בחלק מהסרט ובסצנות האיטיות והדיאלוגים בחלק השני של הסרט ובגלל שג׳ון וויליאמס הוא ״גאון מוסיקלי הוליוודי״ ובגלל הניסיון רב השנים שלו גם הפסקולים עושים לנו שירות טוב ואווירה מרעננת ומלחיצה, לעתים מרגשת ולעתים גורמת לנו לחשוב ״מה היה קורה אילו..״ אם היו דינוזאורים גם בחיים שלנו ובמציאות שלנו.
אפקטים מיוחדים? לא בטוח
אז בניגוד למחשבות של רבים מילידי שנות ה70-80 שצפו בפארק היורה הסרט שיצא בתקופה שרק החלה להתפתח סצנת הגרפיקה הממוחשבת באולפנים אי שם בלוס אנג׳לס, נושא הcgi והגרפיקה הממוחשבת לא תפסה מקום גדול בסרטו של ספילברג ועל כל דינוזאור ענק או נופים עוצרי נשימה היו מופקדים עשרות אנשים שהיו אחראים לתפאורה ולסטים או דווקא לשחק את הדינוזאורים, למרות מה שאנחנו חושבים ומה שמקובל להניח חלק מהדינוזאורים גם הטורפים היו אנשים בתחפושת , שימוש ברובוטיקה של התקופה(טי – רקס ענק למשל) הייתה אחד האמצעים הקבילים והמתבקשים וגם כשנעשה שימוש בטכנולוגיה של גרפיקה ממחושבת(שעוד הייתה בהתפתחות התקופה) נעשה שימוש לשימור ושכפול של אובייקטיבים שהיו קיימים וכך בקלות יתרה ניתן היה ליצור סרט דינוזאורים קצת יותר אמין ועם דינוזאורים עם נוכחות אמיתית ואימתית.
לסיכומה של ביקורת..
פארק היורה הוא יצירת המופת הפרטית של ספילברג, הוא עשה חסד בבחירת הצוות והקאסט שאיתו ובבימוי הלא מתפשר בשביל שתצא תוצאה מושלמת(עד כמה שניתן להגדיר שלמות), בהחלט סרט שאפשר לראות בצפייה חוזרת ולהנות ממנו כמו גם לאחר שיצאה גרסה תלת מימדית לקולנועים אי שם ב2013 כשחגגו 20 שנים ליציאתו לאקרנים. כל המאפיינים שצויינו פה הם הגורמים בפני עצמם וביחד להצלחתו המטאורית ולהכנסות האסטרונומיות שלו שהסתכמו במעל למיליארד דולרים ברחבי העולם ביחס לעלות הההפקה של כ63 מיליון דולר.