"שומעת? את יכולה להעביר בבקשה להעביר לבחורה הזו הנמצאת בפינת הבר את הפתק הזה?" ביקש בחור שישב בשולחן צדדי, הוא סימן עם ידו בתקווה שלא תצא תנועה שתיהיה חשודה, המלצרית נעתרה לבקשתו ולקחה את הפתק לעבר הבחורה
"היי, מישהו ביקש ממני להעביר לך את הפתק הזה" אמרה המלצרית ומסרה את הפתק המסתורי לבחורה שהתבקשה להעביר אותו לידיה.
דניאלה מתחה את רגליה ונשמה עמוק ככל הניתן ופתחה את הפתק, תוכנו העלה חיוך רחב וחשוף שיניים בין שפתיה האדומות מאודם וניתן היה להבחין בגומות החן שביצבצו להן בלחייה הסמוקות כצבע האודם
"אוהב את החיוך
שמתפרס על שפתיך
מקווה לראות אותך
עוד פעם אחת או
פעמיים
אם את רוצה לנסות
אחכה לך בחוץ עד חצות
בשעון"
היא ארזה את חפציה שהיו זרוקים על השולחן ונטלה מעצמה את הבחירה בהחלטתה לתת לעצמה לזרום עם הסיטואציה שמחד הרגישה לה מביכה ומאידך מעניינת ואפילו רומנטית-ביישנית.
היא התרוממה מכיסאה שניצב ליד הבר והתקדמה לעבר הדלת בהליכה איטית כמו מינימום קומדיה רומנטית אמריקאית טיפוסית עם כל המוטיבים האפשריים כמו זמן העוצר מלכת, פרפרי התרגשות וצחקוק מתעצם שמוסיף למבוכה שהרגישה.
הזמן האט ככל שהתקדמה אך לכשהגיעה לבסוף לדלת היציאה מהבר ליבה החל להלום שלא כרגיל
פתק נוסף ועליו מצוייר מבחוץ לב אדום חיכה לה צמוד לרכבה
"פספסת אותי בדקה וקצת
את מוזמנת לשלוח הודעה או להגיע
לשפת הכנרת בעוד זמן קצר"
זה היה תוכן הפתק השני שהכיל גם את שם החוף שאליו היא התבקשה להגיע רק הגדיל את המבוכה שהרגישה וגרם לה לתהות על מי הוא ה"מחזר הרומנטי" שחשב שזו דרך מקורית להתחיל עם מישהי
בצורה כל שהיא זה עבד לו ומצד שני היא לא יכלה להפסיק לחשוב כמה זה מוזר והיא רצתה להטיח בו את העניין של חוסר המקוריות והמשחקים הצפויים
"במה לבחור? לנסות או לצאת מהמשחק?" חשבה דניאלה לעומק ומבט ספקנות החליף את מבט הסקרנות שהיה שם כמה רגעים לפני כן.
השעה הייתה 1 אחרי חצות, דניאלה פסעה לעבר הבר במטרה לשלם את החשבון אך גילתה שהמחזר המסתורי שמשחק איתה עשה את הלא יאומן ושילם את החשבון
"שוב נפלתי על עוד סטוקר מוזר?" זו המחשבה שעלתה בראשה באותו רגע והיא לא יכלה שלא לנסות לנחש מי הוא זה שמשחק איתה את משחקי החיזור הללו ועל פניה נראה מבט שואל שמתוכו ניתן היה ל"קרוא" את התהיות שלה לגבי כל הסיפור.
מי הוא המחזר המסתורי? למה דווקא היא?
