פרסום של יצירות כתובות זה אחד מהדברים הכי חשובים לטעמי וכשאת הקטע המדהים והכל כך כאוב ועצוב קראתי בהחלט לא חשבתי פעמיים והחלטתי לפרסם את הקטע שכתבה ירין אדרי המוכשרת והמרגשת על אמא(כמובן באישור שלה).
אמא / ירין אדרי
שעליתי לכיתה א' אמא שלי לקחה אותי יד ביד עד לכיתה .
היא הניחה את היד שלה על הלחי שלי כדי לנקות את הדמעות, והלכה .
ברגע שהיא הלכה הרגשתי שזהו, שאני לבד בעולם שאין שום דבר שאני אצליח לעשות , כל הזרים מסביבי הפחידו אותי , וממש חיכיתי שיגיע הצלצול,
אני אראה אותה מבשלת במטבח ,
ואז אני בבית .
כבר בכיתה ו' הייתי מבקשת שתנשק אותי נשיקה מהירה ותלך, לא הייתי רוצה שמישהו יראה שאמא שלי עדיין מתנהגת אליי כאילו אני ילדה קטנה, מבחינתי מתי שאני אגיע הביתה , אני אתן לה מליון נשיקות .
בכיתה ח' בימי הורים , הייתי יושבת לידה במרחק בטוח.
"דיי כבר תעזבי אותי, את כל כך בלתי נסבלת" ואיכשהו האישה הזו , הייתה מסתכלת עליי תמיד כאילו אני אותה ילדה עם דמעה ענקית בכיתה א'.
בכיתה ט' כבר חשבתי שאני לא צריכה את אמא , למדתי כמה דברים לבד , החלטתי לצאת מהבית ולהשאיר אותה בין שיחה לשיחה , בין שבוע לשבוע.
בכיתה יא' אמא שלי הלכה ולא חזרה , בחדר קטן בבית חולים אפרורי, היא לא הספיקה ללטף את הלחי שלי, ולנקות דמעה גדולה.
ברגע שהיא הלכה הרגשתי שזהו, אני לבד בעולם, רק שהפעם אחרי הצלצול,
היא לא בבית .
כותבת מוכשרת, ממליץ להמשיך לעקוב בחום!
