דעה: הומור נמוך או גאונות נסתרת?

העולם ניחן באלפי קומיקאים מוכרים ופחות מוכרים ומי שתפס את הפואנטה והצליח להשתחל לרשימה הסגורה של הוליווד הצליח להפוך את היכולת שלו להצחיק למקור פרנסה נאה ומאתגרת ואותם אנשים בדיוק הפכו את עצמם למוקד הערכה וחיקויים ואם ננסה להתמקד נוכל לראות את הכישרונות הגדולים שכבשו את הוליווד אם המראה המחוספס ולעתים המבדח שגרם לנו להתאהב בכל אחת מהדמויות ששיחקו איש איש וסוג ההומור שלו בין עם הומור סלפסטיק מוגזם או אולי שילוב בדיחות והנחתות בין שחקני הסרט לשחקן הראשי (ואם אוכל לציין זאת איך לא פעמים רבות הוא משלנו).
כמה קומיקאים צריכים כדי להצחיק את הוליווד? כנראה שלא נדע את התשובה כשכל אחד ואחד מהשחקנים הקומיים שהגיעו למסך בדרכים ארוכות ומטלטלות היו צריכים להאבק על מעמד הקומיקאי המשפיע והשחקן הקומי של השנה חלקם עושים זאת בדרכים חצופות ולרוב פרובוקטיביות כמו השחקן הפרובוקטיבי (והמצחיק במיוחד) סשה ברון-כהן שסרטים כמו בוראט והדיקטטור הפכו אותו לסופרסטאר של ממש בכל העולם, חלקם מאופקים יותר בסגנונו של אדם סנדלר שמשאיר את סרטי הקומדיה שלו תמיד עם טעם טוב, גבולות ברורים ומשתדל שלא לחצות את הקווים שיהפכו את הסרט שלו למאוס או מוגזם יתר על המידה וכל השאר הם פשוט סת׳ רוגן, ג׳ונה היל וחבריו שמתעסקים בעלילה מוזרv ומוגזמת כשנכללים בתוכה ים של בדיחות והומור שירותים מוגזם עד כדי גיחוך בערך אותו הומור שצלח גם בסרטי ״אמריקן פאי״ והעלה את האהדה לסרטים הללו, אומנם הסרטים הללו מקצינים ומתעסקים בהרבה מאוד פעמים בלהצחיק את הצופה בהומור נמוך, בדיחות חדות בלי לפסוח לעתים על הומור שחור והומור מיני אבל הם בהחלט לא חוצים את הקווים בסגנון של הטיפוס הראשון שהוזכר וישנו קו עדין בין עידון לבין שיגעון מוחלט – השאלה היא לאיזה הומור אתם פונים יותר?

בחיי יצא לי לצפות ולהנות משילוב של כלל הז׳אנרים המוזכרים מעלה ובהחלט קשה שלא לחשוב על היופי של כל אחד מהם שמביא את הייחודיות שלו לקדמת הבמה ההוליוודית ועושה זאת בכישרון רב במיוחד בסיטואציות שלא קל להכין עבורם את הקרקע, ליצור אותן להציג ובמיוחד כשהן אמורות לבדר קהל כשסרטי דרמה הם מתחרים נאותים לסרטי קומדיה בצורך שלהם לעורר את רגשות הקהל לסיטואציות המוצגות ובעוד אחד נעזר בעזרים פיזיים ואחר נעזר בחבריו לסט שירימו לו כדי שתצא הבדיחה המצחיקה או אפילו אמצעים פרובוקטיביים על גבול המיניים השני מנסה באמצעים קצת יותר צנועים שכולם בסך הכל אמורים לגעת בצופים, אנחנו שמים לב להמון מאמץ מצד הסט שבקדמת הבמה והצוות שתומך בו מאחור בעיקר התסריטאים ובמזל יהיה זה השחקן שמשחק את הדמות גם זה שכותב את התסריט כך שהחיבור שלו לתסריט יהיה פי כמה יותר קל מאשר לתסריטאי חיצוניץ

אי אפשר לומר שהז׳אנר המתפתח שצבר תאוצה לאורך כל שנות קיומו של הקולנוע וקיומה של הטלוויזיה כיום הוא ז׳אנר קטן או שולי והוא בהחלט תפס נפח עצום בחלוקה בין הז׳אנרים השונים הקיימים היום, הז׳אנר המשוחרר ביותר וכזה שפונה לכלל הקהלים כי בכל זאת אין אדם שלא רוצה לצחוק ואין אדם שמחפש את הרצינות בזמנים בהם ההומור יכול להרים אותו ולרומם את רוחו וכשיש לך אמנים כמו סנדלר,סשה ברון כהן, קווין הארט וכל שאר שחקני ואמני הקומדיה העולמית  השמים הם כבר לא הגבול וגם כשאין מה לחדש בז׳אנר קולנועי או טלוויזיוני גם המוכר יכול לעשות את העבודה ובצורה הטובה ביותר כמובן כשישנה רמת היצירתיות הדרושה והמספיקה כדי לדעת לחצות את הקווים כשצריך, לשמור על פסון וייחודיות ובחירת סוג ההומור המתאים לך כשחקן והאהוב על הקהל תלוי תקופה לדוגמא הומור סלפסטיק בסרטי הקומדיה האילמים של צ׳פלין וסרטי הקומדיה המאוחרים יותר, הומור הגובל בהופעת סטנדאפ בתזוזה או סתם יצירה הרפתקנית מודרנית מלאת טעויות הכל פתוח לפנינו ומקבל את תשומת הלב ועלינו לדעת לאיזה נושא אנחנו מתחברים ומה יעלה לנו חיוך על הפנים.

הרבה מסכות עוטים עליהם האנשים המצחיקים זה בטוח, מתחת לכל חיוך וכל בדיחה ישנו שביב קטן של עצב על עבר נסתר שהולך ומתערפל בחיי הקומיקאים והבדרנים כשאת האמת מגלים כמובן איך לא? כשהם כבר אינם איתנו והם הופכים כישויות רוחניות לרכוש התרבות העולמית המשוועת לשחזר את חינם של חלק מאמניה , לתת להם את הכבוד הראוי להם(ואת ההכנסות שהם. הזרימו להם), דווקא אחרי שהם מתים כשבעיני זה לא יותר מכבוד תעתועים בין אמן לבין קהלו ומנהליו כשם שערכה של אומנותו של ואן גוך התגלתה והובנה רק לאחר מותו, על אותם הציורים ואותה האומנות עם הבדל אחד וזה קיומו של האדם המתהלך בינינו שחסר כיום, כך גם אומנות הבמה ובתוכה הקומדיה שהיא שרביב של אומנות צחוק, גם מי שמופיע פה בין השמות הוא לא כליל השלמות אך בסופו של דבר, אנחנו נזכור לטובה ולחן את היצירות של אמני הבמה העכשוויים כמו אדם סנדלר, סת׳ רוגן או קווין ארט ממש כשם שאנחנו זוכרים כיום את צ׳רלי צ׳פלין, לורל והארדי או באסטר קיטון, כי קלסיקה הולכת וקליסקה באה, הכל נולד מחדש ותרבויות לא משנות את פניהן ביום או ביומיים וכך גם בקולנוע כשהכל מחזורי והאומנות? היא בסך הכל אוסף של זכרונות שאוסף אבק בארון בציפייה לרגעי נוסטלגיה ומחשבות.

״יום ללא צחוק הוא יום מבוזבז״
– צ׳רלי צ׳פלין