כמה שלא נעים לומר זאת, אנשים לא באמת מתגעגעים לבתי הקולנוע אלא יותר לריחות הנוסטלגיים ולריחות המתיקות והשמן של הפופקורן והשתייה המוכרים והמפורסמים, שאם יותר לי לומר הפכו למאוד יקרים בשנים שעברו. האם בתי הקולנוע ישרדו או יינטשו?
אם הייתם שואלים אותי עד לפני שנה הייתי מחזיק באותה טענה שהחזקתי בה רוב הזמן שאומרת שבתי הקולנוע ישרדו ויחזיקו את עצמם היטב מעל פני המים גם בזמן תחרות ביניהם לבין אמצעי הדיגיטל השונים. נגיף הקורונה שחדר לחיינו במהירות והתפשט ליותר מדינות משניתן לדמיין שינה את המשוואה במקצת ואני מאמין שהוא נתן גם פוש חזק לכל נושא הדיגיטציה שהולכת ומתחזקת לאורך השנים האחרונות ולאורך כל העשור שעבר עלינו עד לפני שנה.
אין אדם שלא יודע מה לכאורה מקור הנגיף כיום, כנראה בירת הטכנולוגיה העולמית שצברה כוח בלתי מוגבל. ולא, זו דווקא לא ארצות הברית שמוגדרת כיום כמעצמת על היחידה בעולם אלא דווקא סין, אחת הדיקטטורות האכזריות שמאז החלה להלחם במלחמת סחר חשאית עם ארצות הברית הפכה לגורם משמעותי לא פסול בקרב רוב העולם, בייחוד בעולם המערבי.
בעבר למדתי שיעור חשוב לחיים במסגרת ההיסטוריה של התקשורת, העולם התחלק לשני דרכי צפייה, עוד הרבה לפני הסטרימינג, האחת היא דרך יחידנית שאותה המציא תומס אלבה אדיסון עם הקינטוגרף והקינטוסקופ שלו והשניה היא הסינמטוגרף של האחים לומייר. ובעוד שהשאחים תכננו על הקרנה המונית ומהפכה המונית, אדיסון חלם ועבד על צפיה באיכות יחידנית.
כיום כשהעולם עובד את משבר הדיגיטציה הגדול ובו גופי תקשורת נלחמים אחד בשני בשביל להראות מי החזק מביניהם, והיות והקולנוע הוא הדרך שרווחה בתפוצה רחבה עד שנות ה90׳ ונתנה פור על הצפיה היחידנית, כיום אנחנו ב״מלחמת עולם״ שבה הדיגיטל מרים את ידו הארוכה על הקולנוע שמשמיע אנחות כאב ומנסה להוכיח שגם אחרי הדיגיטל, אנחנו עדיין יצורים חברתיים שיעדיפו להתפנק על כורסאות הקולנוע הנוחות יחסית עם תפנוקי האוכל החמים וזכרונות שנשארים אחרי שאורות המסך כבים.
השאלה המעניינת ביותר – האם הקולנוע ישרוד בסופו של דבר את הדיגיטל?
זו שאלה שבאמת קשה לענות עליה, לפי מודלים של תאוריות תקשורת הקולנוע שרד ויצליח גם לשרוד בשינויים רציניים את תקופת הדיגיטל ויעמוד לידו בעמידת כבוד ו, אבל לפי מבחן המציאות שבו אי אפשר לקרוא אנשים ולהבין מה הולך לקרות, זה כבר לא בטוח בכלל שהקולנוע ישרוד ויתקיים כי עם כל הכבוד לכל המאפיינים שגורמים לנו לבוא לקולנוע לצפות במשך שעה וחצי ולפעילות החברתית במסגרת הזו, אם אפשר לעשות את כל זה מהבית ועדיין להשאר בחיים לספר על כך, כנראה שזו תהיה האופציה המועדפת על כל אדם שחיי בתקופה המשוגעת הזו.
ואני חושב שהמשפט ״סרטי הקולנוע הם החלום הקולקטיבי של תקופתנו; מכאן שככל חלום יש להם התכוונות תכליתית להביא אותנו למודעות חדשה של הקיום האנושי ולהיכרות עצמית מועצמת ״, שאמרה רות נצר הוא משפט בהחלט נכון, רק שהקולקטיב מחליף את בתי הקולנוע בבתים האישיים והחוויות הקולקטיביות גם הן נפגעות ומכורסמות לאט בידי הסטרימינג, הבינג׳ והצפייה היחידנית והמעבר הגדול עוד בעיצומו מהאמצעים המסורתיים תחילה לשירותי הספריות המקוונות והvod ובסופו של התהליך, המעבר השלם לאמצעי הדיגיטל יצליח ויראה שאי אפשר למנוע מהקידמה לא רק לדפוק על דלתותינו.