למרוץ שמדובר בחדשות ישנות וסרט די ישן, חשבתי שראוי שהסרט הזה יקבל ביקורת. למרות שרבים סלדו ממנו, ורבים מתוכם העדיפו את הספר ולא הסרט. האמת שלא הצלחתי בקריאה ראשונה לאהוב את הכתיבה של קולינס, אולם הסרט דווקא משך את עיני לא רע. מה כל כך נורא במשחקי הרעב הסרט?
אני אדם שדוגל בכך שסרטים מבוססי ספרים לרוב הם דווקא נחותים יותר מהיצירה המקורית, בעיקר כי אני מאמין שאי אפשר לקחת ספר כה ארוך ולמרוח אותו על שלוש שעות סרט או 13 פרקים של סדרה. האמת שגם במקרה של משחקי הרעב זה כך, אבל משהו בכתיבה של הספר פשוט גרמה לי לרוץ ולחבק את הסרט. סרט שאומנם בנוי בצורה לא רעה בכלל, אך אני יכול רק להאמין שהוא חוטא למקור הספרותי במידה רבה. בכל זאת הלכתי וצפיתי בסרט בהעדפה על הספר, שלא הסב לי הנאה רבה כספר, והחלטתי דוווקא לפרגן ולחבק אותו, כי הוא אולי לא מדייק או מייצג – אבל הוא עושה מה שהוא יכול לבדר ולבקר. סרט שמבוסס על רומן נוער דיסטופי עכשווי, שמנסה לגעת ולהעביר מעט ביקורתיות על הקהל הצעיר שכנראה לא יכיר יצירות אחרות בז'אנר (1984, חוות החיות ואפילו מלחמת העולמות).
עלילותיהם של קטניס ופיטה (וסנואו?)
העלילה לוקחת אותך למדינה בשם פאנם, שם מתרחשים בכל שנה משחקים אכזריים שנועדו לשעשע את המעמדות הגבוהים ועל הדרך להרתיע את העם מלמרוד בשלטון הדיקטטורי. האמת שמדובר פשוט בגרסה אחרת לכל הספרים והסרטים הדיסטופיים, אותם יצירות שמציגות לנו עתיד אפרורי ונוראי שבו דיקטטור שולט בבני האדם. פאנם קמה על חורבותיה של ארצות הברית, ומובלת בספר ובסרט ע"י סנואו המחושב והאכזרי. המשחקים האכזריים שנוצרו היוו מוקד מרכזי בעקבות מרידה של מחוז 13. אפשר לומר שזה עונש שנועד, לפי סנואו, למען ייראו ויראו ולחזק את המדינה המחולקת והענייה.
קטניס הופכת לאחת המתמודדות במשחקים האכזריים בעל כורחה, לאחר שאחותה נבחרת והיא מתנדבת להחליף אותה. אני יכול רק לשער שהיא לא צפיתה שיקרה מה שקרה, ושהמשחקים הללו יהפכו אותה לגיבורה מוכרת לטוב ולרע. אין פה משהו חדשני במיוחד, אבל בכל זאת העלילה מעודדת את ההזדהות שלי כצופה עם הדמות של קטניס, פיטה ויתר הדמויות בסרט. יש אי אלו חורים עלילתיים במשחק הרעב הספר והסרט, אבל אם נלחם להתעלם מהם נוכל לשבת במשך שעתיים וחצי ולהנות מהסרט הראשון ברעב לאקשן.
מביימים, משחקים, שורדים
כעת נלך לקלעים עצמם ולמאחורי הקלעים, שהם מפתח לא פחות מחשוב בהצלחה של סרט. נתחיל בבמאי שמוגדר כאישיות יחסית חזקה בהוליווד עוד מהעבר, בין שמדובר בבנו של במאי מפורסם ובין שהצליח לביים וכמעט לזכות בפרסי אוסקר. גארי רוס הוא הבמאי של משחקי הרעב, שלקח ספר ושכתב אותו לכדי תסריט עם עלילה מופרכת למדי על עתיד מדאיג (לעת עתה). אז אומנם לא נמצא את עצמנו כרגע במחוז 12 נאבקים לשרוד, ושולחים ממיטב בנותינו ובנינו למשחקים רצחניים. אולם המציאות לא פחות מפחידה ממשחקי הכס
גם בצד של השחקנים אני חייב לזרוק כמה שאפויים מיוחדים, במיוחד לכוכבים של הסרט מג'ניפר לורנס, וודי הארלסון, ליאם המסוורת', דונלד סאתר'לנד וגם קצת לג'וש האצ'רסון. אפשר לומר שקיבלנו שחקנים מאוד אפויים ואיכותיים, לשרת את התפקידים הלא פשוטים. נכון, היו זיופים בתפקידים (טוב חוץ מדונלד סאתר'לנד), אבל קיבלנו בסך הכולל יכולות משחק די ראויות שהפכו את העלילה ללא מייגעת אלא דווקא מעלה תהיות על החיים.
המוסיקה שעשתה לי את זה
ובקטגוריית המוסיקה אני באמת רוצה לשבח את ג'יימס ניוטון הווארד. המלחין הקסום הזה למד מהטובים ביותר, ונמצא בתעשייה הזו מעל ל40 שנה. הבחור שניגן עבור אלטון ג'ון, עבר משנות ה80 להלחין סרטים ואנחנו הרווחנו. גיליתי לראשונה שהוא עבד עם הנס צימר על המוסיקה ופס הקול של באטמן התחיל, ואני חייב לשים דגש שרואים שהבן אדם מקצוען אמיתי. משחקי הרעב הוא יצירה מורכת שחייבת פסקול נכון ומדויק שיעשה צדק עם העלילה ויתר האלמנטים שמרכיבים אותה. מי שכבר קרא ביקורות שלי בעבר יודע כמה חשיבות אני מייחס לפסקול, למוסיקה ולסאונדטראקים של יצירות קולנועיות או גיימינג וטלוויזיה. משחקי הרעב זוכה בדיוק ליחס הזה, והפסקול פשוט מעניין ומוסיף את הטאץ' הנכון להפוך את הסרט מסתם סרט דיכאוני ודיסטופי, לפלא קולנועי של מעל לשעתיים שלמרות הכל ירתקו אותכם למסך.
לסיכומה של ביקורת
משחקי הרעב הוא סרט סטנדרטי עם מטרה לא הכי סטנדרטית, ולמרות שהוא לא ריאליסטי בשום מובן לפחות כרגע, הוא מספק הצצה לעתיד לפי מחברת הספר והבמאי. סרט שמספר לנו את הסיפור של חברה דיקטטורית, שנתונה לחסדיהם של הדיקטטור סנואו ועוזריו. הוא מנסה לצייר את "מה שעתיד להיות עם…", ועושה זאת בצורה יצירתית ולא רעה בכלל. אם יש לכם רצון לראות סרט לא מחייב עם רעיון מגובש למדי – משחקי הרעב הוא סרט כזה שמבוסס על ספר שהוא כזה. עובד קשה כדי לקנות אותנו, ולא מחייב אותנו בכלל חוץ מהרצון ליהנות.