כשאנחנו חושבים על מאבק אנחנו ככל הנראה נתאר לעצמנו מלחמה בין כוחות הטוב לרע או בין כוחות צבא לכוחות צבא אוייב או ארגוני טרור למיניהם, אך המלחמה האמיתית נמצאת דווקא בבטנה הרכה של מדינה, האם המאבק של הנכים הוא מאבק צודק? בואו נראה.
איך ניתן לתאר בצורה מדוייקת מאבק כמו מאבקם של נכי המדינה? ביניהם נכי צה"ל, נכי פעולות טרור ואיבה, נכים עקב מחלה ונכים שעקב תאונת דרכים או עבודה נקלעו לנכות. לטעמי אין טעם למדינה להאבק באזרחיה במיוחד לא בכאלה שאינם יכולים לצאת לרחובות ולהפגין כמו כולם, נשכל מבינתי למה להתעלל באזרחים כאלה ולהפוך אותם לאזרחים סוג ב'? למה להתעלל באנשים שגורלם גם ככה לא שפר עליהם? במקום לפגוע בהם תגנו עליהם.
זוהי שיחה שפורסמה בתוכנית "תוכנית חיסכון" בין לשכת שר האוצר לאדם שנקלע באמצע החיים לנכות:
אז, האם 2300 ש"ח מספיקים לקיים משפחה שהמפרנס העיקרי בה היה הבעל וכעת הוא מחובר לכיסא גלגלים? האם כל כך קשה להביא יחס אנושי וטוב לאישה או גבר שנקלעו לנכות דוגמת מחלת הALS?
היחס המפלה אינו פוסח גם על מי שתרם כל כך הרבה.
זוהר כרמי היה קצין מצטיין בחיל האוויר שחלה במחלת ניוון השרירים ALS, משפחתו ובעיקר אישתו המדהימה עוזרים לו בכל שהוא צריך וכל זה מבלי שמישהו מהממסד מניד עפעף לנוכח מצבו של זוהר, לאחרונה ראיתי כתבה על משפחת זוהר ועל הניסיון לשדר עסקים כרגיל ולחיות את חייהם טוב ככל האפשר. לא פסחו מעיני היחס המגעיל וחוסר הרגישות של אזרחים במדינה בעיקר כאלה בעלי השליטה הגדולים על אזורים במדינתנו הקטנה(דוגמא לכך היא כשזוהר ומשפחתו יצאו לטיול כדי לרומם את ליבו ונתקלו באטימות כל כך גדולה ומכעיסה מצד אחד מבעלי הקרקעות שהתייחס לרותם כשקרנית וסירב לרכך את ליבו ולעזור לזוהר), האם זוהר לא סבל מספיק שאתם צריכים להלחם בו? באשתו? קשה היה לי לראות את היחס שמקבל אדם שעד לא מזמן היה קצין מוערך בחי"א, הוא שאינו יכול לזוז אך הוא יכול להרגיש הוא יכול להפגע הוא יכול להתעצבן אך לא יכול להראות את זה, הכתבה השאירה אותי המום וכועס ונטלה ממני את שנתי עקב מחשבות מרובות על היחס לנכים בישראל והמחשבה על סיפורם של משפחת כרמי.
רותם אישתו היא אישה אמיצה שעוברת מסע ארוך וקשה מצד אחד לשמור על הבית מאוחד ומצד שני להתמודד עם הנכות של בעלה והיא עושה את כל זה מתוך האהבה ולא יכולתי שלא להתרשם מכך שהיא אישה חזקה ומדהימה ושסיפור חייה הוא סיפור של מסע עמוק וכאוב לעבר עתיד טיפה יותר טוב. יישר כוח!
האם נעים לאנשים לראות אנשים שחייהם נגדעו בעלומיהם ונהפכו לחיים של טרטורים לא נגמרים כדי לקבל את הזכויות? התשובה לא, אבל האם קל להם להיות מגעילים ולהתנהג בצורה שלא מכבדת את עצמם? התשובה היא כן. לא חסרים במדינה אנשים טובי ורכי לב אך אוכלוסיה לא קטנה מעיבה לנו על השאר וגורמת לי לחשוב: איך הגענו למצב שבו אנחנו הנאורים והנפלאים נהיינו אדישים ואכזריים לאחים שלנו? וכן כולנו אחים וכולנו קשורים.
אינני רואה סיבה כלשהי ליחס כל כך מפלה ונוראי מצד האזרחים והמדינה לאותם אנשים שהגורל הפגיש אותם עם אסון כל כך גדול שפוגע בכושר ויכולת ההשתכרות העצמאית שלהם, פוגע בחיי החברה שלהם, פוגע יותר מכל במשפחותיהם ובבריאות שלהם שמתדרדרת מיום ליום. מי לעזאזל לוקח פה אחריות? איפה הביטוח הלאומי? איפה נציגי הציבור אותם בחרנו ובכוונה אני רושם בחרנו כי האשמה מתחלקת בין כולנו שאנחנו רואים ולא עושים כלום. למה לא נאבקים למצוא את הדרך להקל על חייהם שגם ככה נהיו קשים לאינספור, אני מתבייש בדבר אחד בכל הסיפור הזה – באיך שאנחנו מתנהגים ומסירים אחריות מעצמנו בכל הקשור לעזרה לאותם האנשים שברגע אחד התהפך עולמם והם קיבלו את נכותם, אותם אנשים שחלו בALS או אותם אנשים שעקב תאונת דרכים ניהיו נכים ועוד מגוון הסיבות לכך.
אני פשוט מתבייש בזה ואני מקווה שנפנים שזה לא אמור להיות ככה, אהבה וקבלת השונה אמורה היא לייחד אותנו ולא הפילוג והשנאה והיחס המשפיל. המנעו מאדישות!!
