המדליף לעיתון פטור – העיתון – ביקורת - Teenights

המדליף לעיתון פטור – העיתון – ביקורת

זה עשוי היה להיות עוד סרט דרמה של הבמאי סטיבן ספילברג, אבל הוא הצליח לקחת סיפור קבור ולהפוך אותו לדרמה מעניינת. הדרמה שיצר ,ה״עיתון״, מייצגת את הניתוק התקשורתי שהיה בין הממשל האמריקאי לבין העם האמריקאי לאורך מלחמת ויאטנם. מה דעתי על העיתון?

המלחמה של צבא ארצות הברית בויאטנם(ובברית המועצות מאחורי הקלעים) הייתה בעייתית וחסרת כל סיכוי, ככל ועברו הימים בה מאות אלפי הרוגים ונזק קשה הצטרפו לשני הצדדים. האמריקאים שהיו שקועים בבוץ והיערות הויטנאמים, והויטנאמים שנלחמו בפולש זר שהזכיר להם את העבר הקולוניאלי שלהם. במשך הזמן ההצדקות למלחמה הלכו וקטנו, העם האמריקאי מחה נגדה וההרוגים המשיכו להתווסף לרשימה.

המאבק לסיום מלחמת ויאטנם עשה את דרכו גם לעיתונות האמריקאית, בין המתגייסים נגדה נמצאו הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט. שני העיתונים השיגו באמצעות מקור בחברה בשם ״ראנד״, מסמכים שהיו עשויים להטות את הכף נגד המלחמה. ״העיתון״ של ספילברג מכניס אותנו לאווירה של אותם שנים, הוא בוחר לספר לנו בניתוח הוליוודי סיפור הדלפה ענק בכל קנה מידה הדלפה. הדלפה שהובילה לחשיפות נוספות לטובת הציבור.

דניאל אלסברג מדליף מסמכי הפנטגון | באדיבות IMDB

עלילה: המדליף שהפיל את הנשיא לקרשים

ככל הנראה גם במציאות המוציאים לאור והעורכים של שני העיתונים, לא דמיינו את ״מכרה הזהב״ העיתונאי שינחת עליהם. עלילת הסרט מציגה לנו את המדליף, דניאל אלסברג, עובד משרד ההגנה לשעבר ועובד חברת ראנד, מצלם ומדליף דו״חות שהזמין הממשל האמריקאי על מלחמת ויטנאם. במהלך חד ומלא תעוזה הוא שולח את הדו״ח בן מאות העמודים לעיתון ״הניו יורק טיימס״ שמפרסם חלקים ממנו. רק שיש מי בממשל שלא היה רוצה לראות את הדו״ח מגיע לציבור ופוגע באמון הציבור.

המוציאה לאור והעורך של ״הוושינגטון פוסט״, קתרין גרהאם ובן בראדלי, מחליטים להצטרף, להשיג את הדו״ח ולפרסם אותו בכל מחיר. כצופים חשוב להבין, לא מדובר בעוד סרט זול אלא בדרמה עיתונאית-משפטית איכותית. תחילתה בהצגת שאגות התנגדות הממשל להדלפות וסופה בהחלטה משפטית אמיצה. הסרט כולו הוא הצדעה לעיתונות ולעיתונים הגדולים, עיתונים ששינו את העולם.

פגישה לילית על עתיד העיתון | באדיבות IMDB

הסרט מספר לאורך כל 115 הדקות שלו את סיפור ״הדלפת מסמכי הפנטגון״ בצורה מעניינת ומלאת חיי. אנחנו זוכים לשמוע ״לחזור בזמן״ לשמע רעש מכונות הכתיבה בפעולה. יותר מכל מראים ספילברג והסרט את חשיבותה של עיתונות, חשיבותו של התחקיר ומשמעות קיומם. הנאמנות למקור ניכרת, כמו גם תחקיר רחב שמאפיין את עבודתו של ספילברג בעת עבודה על דרמה היסטורית, בדומה יש לומר ל״רשימת שינדלר״.

שחקנים: כשאהיה גדול אהיה מו״ל

אפשר להבין את הבחירה של ספילברג ברשימת השחקנים לדרמה הכל כך חשובה הזו. ליהוק מריל סטריפ לתפקיד המו״לית קתרין גרהאם וטום הנקס לתפקיד העורך בן בראדלי הוא ליהוק מוצלח שנראה טבעי לכל אורכו של הסרט. הם מוכיחים את היכולת שלהם כשחקנים, משחקים באמינות ומסבים כבוד לאנשים שמאחורי הדמויות.

קוראים את המסמכים המודלפים לפני פרסומם | באדיבות IMDB

הליהוקים החביור של השחקנים האחרים עבדו טוב גם הם, ואין אדם שלא עשה את תפקידו היטב. אחד מתפקידי המפתח החשובים של דמותו של דניאל אלסברג, המדליף, שוחק היטב על ידי מת׳יו ריס. כמו גם אליסון ברי, קארי קון, בוב אודנקירק ששיחקו עיתונאים בעיתון.
ומולם שליחי הממשל האמריקאי כמו ברוס גרינווד בתפקיד רוברט מקנאמרה שהיה מזכיר ההגנה האמריקאי. כמו כן טום באייר ששיחק את ויליאם רנקוויסט, עוזרו של מקנאמרה. הסט כולו עשה עבודה נהדרת שהובילה ליצירה מובילה ומרתקת, מסמך אנושי על אינטרסים שמאחורי האנשים הגדולים.

יש סרטים שהעלילה מחזיקה את הסרט, ויש סרטים שהשחקנים מחזיקים אותם. וכאן? שניהם משתלבים טוב ביחד.

מוזיקה: וויליאמס במיטבו ומספק את האווירה

המוסיקה והסאונדטרק היא חלק מכוחו של סרט, היא עושה את כל מה שהויזואל והדיאלוגים לא בהכרח מספקים – יוצרת את האווירה מסביב לכל הסיפור. וויליאמס עבד עם ספילברג בפרויקטים שונים, הוא עושה זאת שוב וממשיך להראות לנו למה הוא לא רק וותיק אלא גם הכי טוב. הסאונדטרק נותן לנו את האווירה הכללית של הסרט, האווירה שבה שרויה האומה האמריקאית בימים קשים של מלחמה ומאבק ציבורי.

האם בית המשפט העליון יפסוק לטובת הממשל האמריקאי או לטובת העיתונות | באדיבות IMDB

מסכמים: העיתונים שהצילו את האומה

סרטי דרמה היסטורית לא תמיד זוכים בתהילה שמגיעה להם, ״העיתון״ ראוי לכל יחס חיובי והערכה. הוא ההוכחה שגם בלי פיצוצים או דמעה בעין, אפשר לשבות את לב הקהל. לכל אורכו של הסרט ספילברג בונה את הסיפור בהדרגתיות, הוא לא ״מאכיל״ את הקהל בסצנות מיותרות. אפשר לסכם את הסרט כפיסת תרבות מהחשובות שנוצרו, תואר שמגי ל״עיתון״ בכל סצנה וסצנה. עוד פסגת יצירה נכבשה, והשאירה אותנו עם טעם לעוד דרמות מסוג זה.

אנחנו עושים את מירב המאמצים להגיע לבעלי זכויות היוצרים. אם ראית משהו שפוגע בזכויות היוצרים שלך ו/או מישהו מטעמך אנא פנה לעמוד צור קשר ודווח לנו על כך.

רוצים לקרוא עוד?

מי אני?
עומר אוקון

עומר אוקון

עומר אוקון, בן 24 שגר אי שם בצפון. סטודנט לתקשורת, גיימר,
תולעת ספרים ומכור לסרטי אימה. העיתון הוא הסרט האהוב עלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *