השנה האחרונה הייתה באמת אחת מהעצובות שחוויתי, והיא מתחרה על מקום לצד שנים אחרות. בניגוד לאותן שנים שיצרו אצלי רגשות מעורבים, השנה באמת הייתה שנה מאתגרת וקשה לי, ולרובנו. נשים בצד את המוסיקה המעודדת, המשפחה המחממת והזוגיות המלבבת, הכל התגמד במשבר הגדול במאה הזו. חשבתי ששווה לפתוח הכל בפוסט, כי מכל מה שלמדתי בחיים השיתוף הוא הפתרון הטוב ביותר. במיוחד לאור העובדה שלעומת הרבה תקופות שפל ומשבר, נגיף הקורונה גרם לפרידה כפויה בין כולנו. הפירוד החברתי והשסע והמגפה פשוט נוראיים, ובני אדם לא בנויים לחיות כך.
אני זוכר את הרגע שהודיעו על כניסת ישראל למשבר, עת שהגיעה אלינו בספינת תענוגות. לא יכולתי לנחש שחודש לאחר מכן כבר ננוע בין סגרים ונלחם על עבודה או לימודים. זו לא פעם ראשונה שנגיף משתלט על סדרי היום השונים, והופך לאויב הציבור מספר אחד. גם הפעם האנושות לא הייתה מוכנה למשבר, אבל נלחמה בו בתעוזה די רבה ביחס לעבר. זה דרש מאיתנו להקריב קורבנות, שכללו ריחוק חברתי, סגר ודמי מחיה מצומצמים בשם ״דמי אבטלה״.

מי שהיה רגיל להיות מבודד חברתית לא קיבל את הפירוד החברתי
מי שמצא בעבר בהיותו לבד את "האוצר" דווקא בתחתית, ימצא אותו כעת בתקופת סגרים ומגפה. התחושה של הבית היא לא אותה תחושה, מרגש של מחנק מסוים ורצון לדרור. כעת אומנם המגפה נראית כמסתיימת, אבל מגפה החברתית רק בתחילת הדרך. הפירוד החברתי בעקבות שני המשברים – בחירות וקורונה – הפך למשימה לדאוג שאף אחד לא יהיה מבודד. אנחנו יצורים חברתיים וכל הטענות נכונות, והמצב שנוצר גרם לאנשים לקפח את חייהם.
אני זוכר את השהייה בבית אחרי יום לימודים, הרבה רגשות מעורבבים כל יום. בתחילת הסגרים הרגשתי כך, אבל ההבנה של הצורך להתעלות על עצמנו התגבר. לשרוד ״שנת קורונה״ בצורה פחות מזיקה, במקום לעמוד במקום ולאכול את עצמנו על שנה קשה. חנן בן־ארי, בשירו ״געגועים לבני אדם״, היטיב לנסח ״כמעט איבדנו את עצמנו, כמעט הפסקנו להרגיש״.

בחירות, קוביד19 ואמביציה להצליח
בשנה הזו, כמעט כמו בשנה שעברה, היינו צריכים לגשת שוב לקלפי ולהצביע. למורכבות הקורונה נוספו מורכבויות נוספות, כמו חוסר תקציב והצורך לבחור את הההנהגה הבאה של ישראל. אומנם מדינות רבות התמודדו עם קשיים, לכאורה כאלו שאין מצב שנזכה להתמודד איתם. ישראל בכל זאת התמודדה עם קשיים מורכבים יותר: שבר חברתי, גרעון תקציבי ומגפה נוראה. אני לא זכרתי תקופה שבה היינו כמו שבר כלי, חוגגים בעצב ומתפללים שהמצב ייגמר.
מי שמכיר אותי יודע כמה חיי היו מורכבים, ומה שנראה פשוט לאחרים היה כפליים עבורי. ליצור לעצמך חיים חברתיים זו אומנות, וכמו באומנות צריך לפעמים כישרון. ושנים אחרי הפעם האחרונה שהרגשתי מבודד כל כך, זה הגיע כעת ופגע בכולם. בפעם הראשונה מזה שנים, הפירוד החברתי נראה בוהק אצל כולם. אפשר לומר שהקורונה חשפה את החברה במערומה, והראתה שמתחת לחזות אנחנו לבדנו. מתוך כל זה אנחנו צומחים גבוה, ונותנים הזדמנות לתיקון ולחידוש הדבק שבינינו.
נימה אופטימית: הזדמנות לתקן?
אני רואה בשנה הקשה הזו זמן לרפא ולתקן, ללא קשר לפוליטיקאים או אנשים מורמים מעם. הם יכולים לנאום נאומים חוצבי להבות, אנחנו נראה להם שאנחנו יכול לחזק אחד את השני. זו הולכת להיות מלחמת קיום, במיוחד שאנחנו כל כך שונים. זה כבר לא כור ההיתוך העתיק, אלא רב תרבותיות שחייבת לעבור שינוי. מדברים איתנו על מלחמת אזרחים, מפחידים אותנו באלף חששות. אנחנו חזקים מההיסטוריה, וביחד נצא ממנה טובים יותר.