ביקורת טלוויזיה: משחק הדיונון – המשחק החולני שכבש את העולם

לא עבר הרבה זמן עד שסדרת המתח-אימה הדרום קוריאנית "משחק הדיונון" כבשה את המסכים ברחבי העולם. היא מכילה כל סצנה סדיסטית שאפשר לדמיין, אבל דומה לקונספטים שכבר ראינו בעבר. מה כל כך אהבנו במשחק הדיונון?

ביום שהושקו בבתי הקולנוע משחקי הרעב, הנהירה לצפות בהם הייתה בשיאה. אולמות מלאים ברחבי העולם, כדי לראות אנשים שנהנים באופן סדיסטי ממשחקים חולניים שבסופם אנשים מתים. מאז ועד היום הקונספט של משחקים רצחניים חזר ועלה, כמובן אם לא נדבר על הראשון בז'אנר "המסור". משחק הדיונון הוא פשוט הגרסה הקוריאנית, והאכזרית ביותר, למה שכבר חווינו. מה ההבדל ביניהם? קודם כל מדובר בסדרה כך שניתן לפתח עלילה קצת יותר עמוקה. בנוסף לכך התרבות הדרום קוריאנית היא דווקא מערבית במהותה, ובכל זאת יש בה את הייחוד האסייתי והקוריאני חסר המעצורים. מה שאסור לעשות ולא היה עובר בקולנוע הוליוודי או אירופאי, עשה את צעדי ההצלחה שלו דווקא במדינה בה התרבות בבסיס שלה לא מעודדת תקינות פוליטית. אנחנו חווים תרבות שלא מבקשת סליחה על מה שהיא מעוללת, אלא גאה בהבנה וההכרה העצמית במאפיינים שלה (גם אלו השליליים).

רוב האנשים שנולדו עד שנות ה2000 זוכרים היטב את משחקי הילדים האהובה: 1, 2, 3 דג מלוח, קלאס, ולקוריאנים שבינינו גם את משחק הדיונון. כמה שאהבנו את התמימות שלהם, הכיף והפשטות שהם סימלו עבור כולנו. אחרי שתעשו בינג' על משחק הדיונון, ספק אם המבטח האופטימי עליהם ישאר בפניכם. כול התמימות שלהם מתפוגגת בתשעה פרקים, ואנחנו נחשפים לעונש למי שנכשל בשישה משחקי ילדות מוכרים ואהובים. בתוך כל הבלאגן והדם שנוטף בשפע, קיימת ביקורת חברתית נוקבת פנים־תרבותית. אנחנו נהנים משפיכות דמים במדינה רחוקה, אבל עבורם מדובר בייצוג של חיים קשים מלאי מהמורות.

עלילה: משחק הדיונון מפי קוריאה

העלילה של משחק הדיונון פשוטה להפליא, ואם זאת היא לא צפויה או מתיימרת. אנחנו עוקבים אחרי סונג גי־הון, אדם חסר מזל שנקלע לחובות והנושים רודפים אחריו. בשיא ייאושו, ולאחר שעבר כיוס וכמעט מת, הוא מתחרה באדם מסתורי שמציע לו 100K וון אם ינצח במשחק. תחילה נראה שמזלו שופר היות שהוא מצליח לבסוף לנצח, אך מהר מאוד הוא מגויס להשתתף במשחק מסתורי בשם משחק הדיונון. כעת צריך להחליט אם הוא רוצה להצטרף ולהרוויח כסף לכאורה קל, או להישאר עני עם חובות ובתקווה להמשיך לחיות. אך ברגע שהמשחק מתחילים, הבלאגן חוגג והוא נמצא על פתחם של שערי גיהינום.

בסופו של דבר מדובר בסדרה שמאגדת בתוכה מאפיינים מז'אנר הגור, אבל מנסה להיות אינטלגנטית ולהביע ביקורת נוקבת. אומנם בחיים אין משחק הדיונון ואין משחקים רצחניים, אבל היא מייצגת עולם שלם שבו אנשים לא גומרים את החודש אבל גומרים בארון מתים. הדמות הראשית שנקראת סונג ג'י־הון נכנסת אליו במחשבה שמדובר בדבר שיציל אותו, אך ברגע שהוא בפנים והמשחקים מתחילים כמו רבים הוא נבהל ורוצה לברוח. בכל זאת עולה שאלה מרתקת, עליה גם מבוסס הניסוי, האם אדם שחייו נמצאים בתחתית יעשה הכל כדי לחיות?

למרות שבפרק הראשון הדמויות ששרדו את המשחק הראשון בוחרות ומצליחות לעזוב את המשחקים, לפעמים החיים לא טובים יותר ומחייבים צעדים קיצוניים. מרבית השחקנים שפרשו חוזרים למשחקים, וכעת נותר להם לנסות ולנצח את המתחרים שלהם. למרות שהמשחק הראשון היה לכאורה משחק פשוט, בכל זאת דג מלוח, חשוב לזכור שלא המשחק הוא שיכשיל אלא דווקא הלחץ מהגורל שבהפסד בו.

הדמויות במשחקי ילדים (קוריאני..)

אם נתמקד בשחקנים שמשחקים את הדמויות השונות, הם כל כך טובים במה שהם עושים. בין שמדובר בדמויות המשנה, ובין שמדובר בדמויות ראשיות. לי יונג־ ופארק היי סו שמשחקים את סונג' ג'י הון וצ'ו סאנג וו בהתאמה עושים עבודה יוצאת מן הכלל. למרות שהם לכאורה חברים מהבית ומהעבר, הם עדיין מתחרים אחד בשני ומבינים שבסופו של דבר כול אחד לעצמו. כל כך קל להאמין שהם שונאים אחד את השני, ושונאים גם את מתחריהם לתחרות. שניהם מחזיקים על כתפיהם סדרה לא פשוטה, ועושים זאת על הצד הטוב ביותר. כמובן שכל זה לא היה קורה גם בלי צוות שחקני משנה מוצלחים ומוכשרים, ולצידם אנשי הפקה מקצוענים עם השקפה יצירתית.

אחד הדברים שהרשימו אותי היו צוות השחקנים מצד צוות המשחק החולני עצמו. אומנם לא נחשפנו לפנים שלהם במרבית הסדרה, אך הנוכחות שלהם בלטה בכל סצנה. בין שראינו אותם מחסלים שחקנים שנפסלו על ימין ועל שמאל, ובין שנהנינו מעלילות משנה בין לבין. הכול נעשה במעטה חשאי ומותח, כשברגעי המשחק הרגשתי כאילו אני צופה בסדרת דוקו ולא כזו מתוסרטת. אומנם אין משחקים כאלה, אבל זה בהחלט לא מנע מהם לקחת את התפקיד ברצינות ויסודיות.

הפסקול הקוריאני

אני חייב לציין לטובה את הפסקול של הסדרה, שהוא מזכיר את ז'אנר הKPOP משולב ברוח האמריקנה. הסדרה מלאה בשירים ופסקול ייחודי, שברובו מייצג את המוסיקה והתרבות הקוריאנית. מיותר לציין שמורגשים נגיעות אמריקניזציה, ובכל זאת אין דקה שבה נשמע פסקול הסדרה ואתה לא נהנה. הוא רגוע וקצבי לפרקים, ומהווה מוקד משמעותי לאווירה שבו. הוא מותח לא מעט בזכות המוסיקה שמלווה אותו, וג'ונג ג'ה־היל עשה עבודת סאונד מצויינת. הרמה של הסדרה בהחלט עולה בזכות זה, ורק נותר להנות ולקוות שהרמה תשמר באספקט הזה כמו באחרים.

לסיכומה של סדרה..

משחק הדיונון מספק חוויה אחרת, אבל לא מחדש יותר מידי. אני אומר את זה בחיוך, בכל זאת מדובר בלהיט שכבש את נטפליקס בסערה (ענקית). מדובר בסדרה עם שחקנים שיודעים את העבודה שלהם, והעלילה צפויה ובכל זאת ממכרת. קשה להחליט אם אנחנו כצופים אוהבים לראות כמויות של דם ומוות, או שזו התלהבות ממוצר טלוויזיוני שיוצא ממדינה עם מנטליות שונה. תכנים במערב מקובעים במסגרות צנזורה ופוליטיקלי קורקט, בעוד הקולנוע והטלוויזיה הקוריאנית והיפנית משוחררת ממסגרות כאלו. כנראה שמהפכות כמו מי טו וסאגת הPC תגיע גם לשם, אבל עד כה לא ראינו אותה נוחתת ופוגעת בתכנים. כך משחק הדיונון לא מתבייש במה שהוא מציג, ונותן במה למוות מאורגן בהצדקות סמי־מדעיות. הכוונה היא שאומנם לא מדובר בניסוי אמיתי, אבל הוא מנסה לייצג אירוע שמתרחשים בעולם במסווה לגיטימי זה או אחר.