צ'לו לארוחת בוקר הוא ספר פרי עטו של אילן עמית, והאמת ששמחתי להיחשף לעוד סופרים שלא בהכרח הכרתי קודם. הוא ספר מסקרן עם מימד אנושי וריאליסטי, שמנסה לתת לו פרספקטיבה אחרת על החיים. הוא נוגע בהמון נושאים, ומנסה להציג את מה שלמחבר יש לומר בנושא בצורה סיפורית. מה אפשר לומר על צ'לו לארוחת בוקר?
אחד הספרים היותר מציאותיים שאנחנו יכולים לקרוא? אפשר כמעט לחתום על המשפט הזה בהקשר של "צ'לו לארוחת בוקר" של אילן עמית. אנחנו עוקבים אחרי שני חברים ונשותיהם, כל זוג מתמודד כמובן עם בעיותיו האישיות. אנחנו כקוראים נחשפים ל"לשפיכת קרביים" של הדמויות, עד כי נדמה שמדובר בספר ש"בוכה" לנו בין הידיים. לא פשוט וחלק להיכנס לעלילה שלו, והיא עלולה להכביד במובן מסוים. אולם דווקא בעלילה שהיא סמי־מציאותית, עם בעיות ואתגרים אנושיים, זה פותח פתח להזדהות עם הדמויות. הן לא רחוקות מהמציאות שמחוץ לדפים, ובתחושתי יכולנו כולנו להתקיים כיום כמעט באותה סיטואציה.
השאלה שהציפה אותי במהלך הקריאה היא האם אני מחבב ומזדהה עם הדמויות הראשיות של הספר, יגאל וסוזי, עמוס וחנה, יהודה ואיתן. אני לא שונא אותן ולא חושב שהן משעממות, הן חוות את מה שרבים מאיתנו רובים לאורך חיינו. הקשיים נערמים בספר שוב ושוב שביניהם: בעיות כלכליות, ניכור הורי, ילד עם צרכים מיוחדים או עקרות. אי אפשר להתכחש לדמעות שעשויות לצוץ בעינינו, במיוחד אם אנחנו מכירים את החוויות הללו ממקור ראשון. אומנם אני אינני הורה אלא צעיר שלומד לקרוא את העולם, אבל בהחלט הצלחתי לעלות בעיני רוחי את כול מה שהסופר מנסה לומר לי. החיים הלא פשוטים שצריכים להיאבק בהם כדי לשרוד, ובכל זאת להחזיק את הראש מעל המים ולהילחם בדחפי הרסנות (למשל אישה בהריון שהופכת לשתיינית בזמן ההיריון).
הספר כתוב נפלא ועשיר בשפה ספרותית ציורית; מלאת רגש ומביע משמעויות עמוקות במיוחד, ובכל זאת ישנם תשובות שלאורך הקריאה פשוט לא קיבלתי. אני מודע לסקרנות שספר צריך לעורר, ובכל זאת חסרו לי פרטים מסוימים שיכולים לבהר לי את הקריאה ולהפוך אותך למהנה יותר. במיוחד שחלק מהדמויות (בלי לספיילר לכם) משדרות יותר אגרסיביות, ולכן גם צריכות "לעבוד" קשה יותר ליצור הזדהות איתן. הוא מותיר פתח חשוב להבין שהכול בידיים שלנו, ולא הכל כתוב מראש ועוד כמה קלישאות אהובות. אני חושב שיש כל כך הרבה פוטנציאל שגלום בספר, והוא באמת ובתמים מספק לנו דרמה מהנה. כן בימים אלו שהעולם עובר שינויים דרמטיים על ימן ושמאל, אין כמו לשקוע בדרמה ספרותית שמכהה את הצרות מבית ומחוץ בחיינו.
העיקרון של הספר פשוט, הוא מספר את סיפורה של המשפחה הישראלית הממוצעת פחות או יותר עם טוויסטים מסוימים שייחדו את הסיפור. עמוס ויגאל הם חברים טובים ושותפים למכבסה, ומה שהם מנסים לעשות (בערך) זה לשרוד כלכלית ועסקית. כמובן שזה לא כה פשוט, כי מה במציאות שלנו פשוט היום. יגאל נשוי לסוזי ואב ליהודה ואיתן, בעוד עמוס וחנה נשואים אבל חשוכי ילדים. משהו בדינמיקה שלהם מצליח לעורר את הדמיון, והוא נוגע בעדינות בנושאים רגישים כמו אלו שציינתי כמו גם דימויי גוף, אהבה שנאה. בנם של יגאל וסוזי יהודה הוא "ילד מיוחד" עם בעיות התפתחויות וחשש לתסמונת, דבר שגרם ליגאל להפוך את אחיו הקטן של יהודה, איתן, לבן טיפוחים בצורה קיצונית לחלוטין. מי אמר שהחיים לא מסובכים? כי כשאירועים כאלה קורים צריך להסתכל למציאות בעיניים ולהתמודד.
האמת שקראתי אותו לעתים בשקיקה ולעתים מצאתי בו משהו עייף קצת. אהבתי את האוויר החדש שהדמויות ניסו לשאוף לאורכו. הגשמת חלומות ומתן הזדמנויות, ואלו מסרים מקסימים על הנייר, במציאות הם עשויים להיות קצת מורכבים יותר. הגעתי לחלק בספר שבו משהו השתנה, הקסם התחלף בבלבול לא מוסבר. ספר אמור להפעיל אומנם את הדמיון כקוראים, אבל הוא גם צריך לספק מספיק פרטים כדי לתת לנו כיוון. הוא נע על ציר מסוים, וכמו סטה ממנו בחדות מוזרה. אך ברגע שחזר למסלול נהניתי ממנו מאוד, ו"טרפתי" כל מילה ומילה שקראתי בעיניים די רעבות.
הדמויות עוברות תהליך מסוים, הם נפתחות ומתפתחות לא לפני שהן עוברות מסכת קשיים. לא משנה אם מדובר בדמות ראשית או דמות משנית, אילן עמית מנסה לצייר לנו את המציאות הרחבה ובכל זאת לתת לדמויות זמן שווה. דרמה קורעת לב או משהו שכבר ראינו בעבר? הייתי מגדיר יותר כחיבור מעניין שמושך אותך לקרוא ולהתעמק. ההתחלה אומנם איטית, ועשויה להרתיע, אבל כשחוצים את "המשוכה" הראשונה אפשר להבין מה בספר נוגע לנו בנפש, של כל אחד מאיתנו. שלא לדבר על כך שהדמויות לא רק אנושיות, הן גם חוטאות וטועות ופוגעות ונפגעות. כן, הן אפילו פוגעת וזה זורק אותנו היישר למלחמת לבנון הראשונה, בה יגאל ועמוס השתתפו והסוד האפל שהם מסתירים בקרבם במשך קרוב ל40 שנה.
האם אני ממליץ לקרוא את הספר? אין סיבה שלא. הוא זורק אותנו לעולם רגיל לגמרי, ומצוות אותנו לשתי משפחות שחוות את הדבר הכי אנושי שקיים – משפחה וחברים. קשה לנו כבני אדם להתמודד עם קשיים, במיוחד כאלו שמלווים במאבק בקרובים לנו ובעצמנו. יש בחיים סיטואציות שלא מותירות ספק, וזו ה-נקודה שצ'לו לארוחת בוקר מייצג. הוא נוגע בנקודות רגישות, ולא מותיר לנו אפשרות אחרת חוץ מלהתמודד ולהשלים עם מה שהחיים נותנים לנו. משהו כמו " החוכמה היא לדעת לשחק נכון עם הקלף שקיבלת", כשצריך לדעת להתאים את עצמך לסיטואציות ושינויים.
