ביקורת: HUSH – האימה תפסה צורה

בתור חובב סרטי אימה אחד הדברים שאני אוהב זה לנסות לנחש מי הרוצח? לרוב אני טועה אבל זה בעצם קונספט של סרטי האימה הקלאסיים שבהם הרוצח או לא מוצג או מוצג עם מסיכה לעיתים די רחוקות וכך שומר על המתח והפעם HUSH סרט אימה עצמאי שיצא אך ורק לפלטפורמת NETFLIX  החליט שהוא שובר את הכללים, האם הוא עושה זאת טוב? בואו נבדוק

אחד הכללים בסרט אימה טוב הוא שאתה לא מכיר את הרוצח לא מזהה ולא רואה אותו לעתים קרובות על המסך ולעתים גם מוצמדת לנוכחותו גם מוסיקה מאיימת(נגינת הפסנתר המפורסמת בHaloween) ועצם שבירת הכלל לרוב מרמזת על סיכוי לסרט גרוע אך פה המצב השתנה, הסרט מתחיל כמו שלל סרטי האימה שבהם נתקלתי וצפיתי רוצח במסכה שממעט להופיע רוצח מישהי בשעת חשכה ופה בעצם מתחיל הסיוט האמיתי של הכוכבת האמיתית של הסרט(בגילומה של קייט סיגל), מדלן היא בחורה צעירה וחירשת שממעטת לצאת מביתה(שם גם רוב הסרט יסוב) ופוגשת מעט מאוד אנשים ובזמן שהיא מרוצה מחייה וכותבת את הספר הבא – הרוצח מתכונן לפעולה ובצורה מאוד סדיסטית ורצחנית הוא משחק איתה במשחק של חיים או מוות כשלאורך כל הסרט אנחנו חרדים לדעת איך היא תפעל אולי תברח  ואולי תלחם ואולי תצליח להזעיק עזרה?

אני חייב להמליץ על הסרט מכל כך הרבה בחינות, הוא אומנם מתחיל שיגרתי ועל זה הביקורות לא פוסחות אך ההמשך שלו וההתפתחות לאורך כל ה85 דקות מכסים היטב על כך והוא הופך לתענוג צרוף לחובבי אימה צמאי דם ובהחלט הוא צורם גם לאנשים הקשוחים ביותר דבר שהוא לא מובן מאליו בעידן שבו במאים של סרטי האימה עדיין לא פיצחו את גאוניותם של סרטים ויוצרי עבר(דוגמת היצ'קוק, ווס קרייבן, ג'ון קרפנטר וכ'ו) בתחום.

אני נוהג לחלק את כל הסרט לתתי נושאים בכל תחום אך הפעם אחרוג ממנהגי ואדבר עליו בשלמותו וכללותו כי זה מגיע לו, נתחיל בכך שהמשחק והבימוי עולים בכל מובן אפשרי על סרטי אימה אחרים שיצאו בשנים האחרונות כולל החידושים לקלאסיקות וזה גם נותן את הסיבה לתהות למה הוא לא יצא לקולנוע אלא לפורמט כמו נטפליקס(שלא היה חייב לבוא כתחליף אלא כעוד אפשרות) הוא סרט אימה סטנדרטי שמכיל מאפיינים לא סטנדרטים כמו זה שרואים את הרוצח יותר בלי פגם עלילתי, הרקע והתפתחות העלילה שהופכת יותר ויותר מופרכת ואלימה אך לא בהכרח רצחנית כמו שאנחנו רגילים לקבל בסרטי אימה בסגנון סלאשרים משהו בסגנון של שילוב של "טיסת לילה" סרטי המסור וליל המסכות(הלוואין) זה בהחלט שילוב נכון וצודק שנעשה באומץ ובצורה מאוד מאוד מרשימה.
מייק פלנגאן במאי הסרט בחר לעבוד עם תסריט לא קל שכופה עליו לעבוד בסט אחד שלרוב שינויים והתפתחויות הן דבר מורכב שצריך לכתוב בחוכמה כשהכל חג סביב מבנה אחד ותו לא. אם נדבר טיפה על הדרך שבה בחרו שהיא לחשוף את הרוצח להכיר אותו להפוך את הפנים שלו לפני האימה למשך כמעט 85 דקות  היה בחירה לא קלה שאני מאמין שנתנה בליבם חשש לא קטן שאולי זה יהרוס את האפקט החשוב ביותר בסרט – הפחד, לשמחתנו לא כך הדבר והחשיפה של הרוצח פה תרמה יותר אולי לא לפחד ממנו אבל לאקשן הלא נגמר שהיה בסרט וגם המשיכת זמן שהרוצח עשה במהלך הסרט בנתה את העלילה עד לנקודת השיא שאז הקהל עצור הנשימה לא יודע איך זה הולך להסתיים וכמו בכל טרגדיה וסרט אימה ישנו הקרב הסופי בין הרוצח לקורבן.
אם נדבר על הסאונד והמוסיקה רואים שכל המעורבים בנושא הזה בסרט שאבו הרבה מסרטים ישנים יותר וזה ניכר ובהחלט נתן לי את התחושה והסיפוק במיוחד לחובב אימה שכמוני שראה כל סרט לפחות פעמיים.

אז אם נסכם את הסרט בכמה משפטים הוא מרשים הוא גראפי מאוד הוא מכיל אלמנטים של אימה ומצד שני גם אקשן ואין ספק שהוא אכזרי באותה מידה שג'ון קרמר(הפאזל) היה בסרטי המסור, לאורך כל הסרט הרוצח משחק על הנפש של הדמות הכלואה בבית ועל נפשם של הצופים כאחד הוא מדרבן אותה ומתמרן אותה לצרכיו ולרצונו והוא בהחלט ראוי לתשומת לב לנוכח מה שהוא גרם לדמות לעשות והזמן שהוא שאב ממנה לאורך הסרט הוא צילק אותה פגע בה עינה אותה בלי שנגע בה כמעט פעם אחת לאורך הסרט עד הסצנה הסופית.

תצפו בזה ותיגעלו או תקבלו הלם או סתם תשתעשעו אבל בהחלט אל תפסחו על הסרט הזה הוא מעולה ברמה שבה צעקה, סיוט ברחוב אלם הלוואין או המנסרים מטקסס היו בזמנם.