שגעון מוזיקלי נראטיבי – Road 96: Mile 0 – ביקורת משחק

אני לתומי חשבתי ״מדובר בעוד משחקים נראטיבי נחמד, שאולי אוהב את העלילה שלו והמכניקה הגנרית שלו״. האמת שלא הבנתי כמה אני עשוי לטעות, ולא בהכרח לכיוון לא טוב – הוא זרק לי רעיון שונה ומיוחד. השאלה האם הוא עומד בהצלחה בתור משחק שונה וקצת ייחודי?

כמה אני מופתע ממשחק קצת שונה ומרענן? האמת שבמיוחד וזה די זר לי. אני גיימר שאוהב משחקים נראטיביים, וחושב שזו הרפתקה יוצאת דופן בסוגה. אבל מה קורה כשדוחפים קצת אקסטרים בין רגעי הדיאלוגים או השתיקה? מצד אחד בלאגן גדול שיוצר נתק בין העלילה לבין רגעי ״הטירוף״, ומצד שני עוד דרך להתמודד עם עלילה שמנסה לפחות להקליל את עצמה. לכאן לפחות לדעתי חתרו יוצרים Road 96. בצורה הבסיסית של הסיפור אנחנו מקבלים 2 דמויות שונות, שמגיעות מעולמות שונים – והופכים לחברים. לא סיפור שלא שמענו, אבל כן ביצוע שראוי לציון על אף כמה בעיות טכניות שמהן סובל המשחק.

המשחק מעוצב ובנוי מעט כמו משחקי עבר של Telltale, אבל מעביר חוויה מעט שונה ופסיכדלית בצורה חלקית. בדיוק כשחשבתי שרק היפנים מסוגלים לכך, הגיע המשחק הזה ושינה את מה שחשבתי או הרגשתי. חשוב לציין שמדובר בפריקוול למשחק בשם Road 96 שיצא ב2021-2022, ואחרי החוויה שחוותי בפריקוול, אין לי ספק שאלך למשחק המקורי. אם אתם שואלים מה משמעות הפריקוול – מדובר במשחק שמבחינה עלילתית מתרחש לפני עלילת המשחק המקורי.

סיפור חתרני? קללל

מעבר לכל מכניקה שמוצגת לנו בROAD 96: mile 0 אנחנו זוכים לסיפור מעולה עם קו מחשבה מעניין. בפעם הראשונה לא משחק עולם פתוח או אסטרטגיה שעוסק במאבק בדיקטטורים, אלא משחק נראטיבי שעוקב אחרי 2 דמויות בסיפור שמזכיר קצת את בן המלך והעני בגרסה יותר רדיקלית שלו. למה הכוונה? תחשבו שאתם נמצאים בצד החזק, ילדים.ות של איש חזק ורב עוצמה תחת שליט אבסולוטי. מה הסיכוי שתהפכו לחתרניים ומה הסיכוי שתחברו לילד מורד וחתרן מהצד העני והעצוב שסובל מהשלטון? זו שאלה יפה מאוד, והעלילה מספקת לה תשובה. כמה שלא יריבו ויתווכחו, ואפילו ישנאו אחד את השני, קייטו וזואי הם אחד. העולם שסובב סביבם, בשילוב דיאלוגים מעולים ולמרות מחסור בדמויות עגולות נוספות, נבנה בהדרגה אבל בעקביות. הם הופכים מחברים טובים לאחים בדם אפשר לומר, לא בהכרח למערכת יחסים רומנטית קיווינו, אלא דווקא לעומק שונה ומיוחד שכמו בכל קלסיקה מתחיל ומסתיים בחברות אמת.

עלילת המשחק סוחפת ועוסקת בנושא מהותי וחשוב, ומכניסה אותנו לתוכו באופן אישי. סיפור שלא מתבייש להציג מה שהוא מציג, ומערב בזה כל אלמנט שקיים – מסתורי או קליל כאחד, רק שנכנס ונחווה את הסיפור בצורה עמוקה ומרתקת.

מצויר, אבל מה זה חשוב?

ברגע שנכנסים לRoad 96: Mile 0 האווירה משתנה, כשהמשחק מזכיר בגרפיקה וקצת בוורלד דיזיין את משחקיה של טלטייל. למ רק מזכיר? קודם כל המשחק בנוי בגוף ראשון, מגביל את תנועתנו לאזורים מאוד ספציפיים אפילו יותר. העולם כולו לא חשוב יותר מהרצון לספר סיפור בצורה רציפה בלי שהשחקן קוטע אותו באמצע מהסחות דעת. הטקסטורות נראות נהדר ואני אישית מת על הסגנון המצויר שהוא מציג, כמו שאהבתי בערך כל משחק נראטיבי ששם את הסיפור לפני הכל. מצאתי פה ושם בעיות שהתבטאו בגרפיקה, ובתקווה שיסודרו, בעיקר כשאתה נחשף לטקסטורות שבורות או כאלו שפוגעות בגיימפליי ובאמינות. אולם בסך הכל אתם תהנו ממנו מא׳ ועד ת׳, כי העולם מעוצב נפלא וגם הדמויות שאפילו הבעות לא תצליחו להוציא מהן – אבל הן מעוצבות מעולה (שילוב מוזר אני מודה).

יחי הגיימפליי 😉

ROAD 96: mile 0 מציג 2 אלמנטים בגיימפליי: החלק העלילתי שבו אנחנו משוחחים עם דמויות, מבצעים מיני משימות, אוספים Collectables מיוחדים וחווים את הסיפור צעד אחר צעד בעודנו בוחרים את הדרך שלנו. החלק השני הוא החלק הקליל יותר ובו אנחנו נפגוש לעתים קרובות שם אנחנו נכנסים לעולם הזוי במיוחד וגולשים או רצים לאורכם של רחובות בעולם המשחק, פוגשים בהומור שמזכיר קצת קומדיה יפנית משובחת. קשה לתאר במילים את החלק השני בלי לחוות אותו לפחות באופן אישי. הוא פשוט מנסה לקחת רגע ולהקליל אותו, וזו דרך נוספת לבטא את מה שהדמויות שלנו רוצות לעשות (אשתדל לשים סרטון שימחיש). הם קראו לזה ״נסיעות פסיכדליות״, וזה בעצם כל מה שעובר לדמויות בראש, טראומטי, עצוב, מכאיב, משמח ובקיצור הדרך של המשחק להציג לנו מה מרגישות הדמויות.

בצורה מסוימת המשחק מאוד ליניארי, מעבר למה שאנחנו מכירים, ואין משמעות להסתובבות במפה. מה שכן משנה במידה מסוימת אלו הדיאלוגים. כלומר פרט לאיסוף של חפצים או שיח עם דמויות אחרות, המשחק עצמו קצר מאוד ולא מחזיק יותר מ8 שעות וסיימתם אותו מהתחלה ועד הסוף. מצד אחד הוא קצר למדי, מצד שני הוא לא מורח ומושך מעבר למה שצריך. הוא מעביר את הרעיון בצורה חלקה והגיימפליי מייצג אותו נאמנה. לצד זה יש גם מדד אמונה ל2 הדמויות שבו הן נעות לפי בחירותיהן, והן עשויות להיות נאמנות יותר או פחות לשלטון למשל. זו סיבה שאני אוהב משחקים נראטיבים ובמיוחד שנותנים בחירה אמיתית.

מוסיקה שמספרת סיפור

ROAD 96: mile 0 מספר לנו סיפור לא רק בזכות הדיאלוגים, אלא ביחד ובעיקר עם הפסקול שלו. אני לא אגזים לרגע כשאומר שיש לו את הפסקול מהטובים ביותר שזכיתי לשמוע ממשחק נראטיבי. עומד בגאווה לצד LIS True Colors. מוזיקה עם רגש ונשמה, שמתאימה לכל סצנה וסיטואציה שנחווה במשחק. היא שם מלווה אותנו בהרמוניה, ומוציאה אותנו מהרמוניה כשצריך.

לסיכומה של ביקורת

משחקים נראטיביים הם החולשה שלי באופן מלא, וכשהם מבוצעים טוב עליתית שוב מאפיין אחר פשוט לא משנה. למרות שאני גם אהבתי את הפן הגרפי וקצת פחות את המשחקיות, הסיפור פשוט סחף אותי עמוק לתוכו. נכון שהוא לא יצירה של אוסקר בקטגוריה תסריטאית, אבל יש בו שילוב של תמימות וחיספוס בתוך עולם קשה שרק בולע אותך עמוק. סיפור על דיקטטורה שיוצרת חיבורים בלתי אפשריים, ונותנת לנו חלון הצצה למציאות שונה (מצוירת). ROAD 96: mile 0 הוא פשוט פריקוול נפלא שממש את הפוטנציאל שלו סיפורית וגם גרפית, אך בצד של הגיימפליי יש לאן למשוך. אני לא מצפה ממשחק של 8 שעות להתארך, אבל כן מצפה לקבל מכניקה בנויה עד תום ואפילו נועזת. כזו שלצד כל המשימות הראשיות גם נותנת ערך מוסף, ומחזקת את האינטראקציה שלנו עם העולם (חוץ מלאסוף חפצים שונים כמו קלטות). אם אתם שואלים אם לשחק? בוודאי שכן. אפילו לשם הסיפור – כנסו תתנסו ותשאבו פנימה.

ROAD 96: mile 0 ('רואד 96: מייל 0') הושק ב4 באפריל 2023
ל-Xbox, Playstation, NSW ולמחשב אישי.
תודה רבה לעדלי יונייטד על עותק הסקירה של המשחק!